יום חמישי, 29 במאי 2014

אימון "קראטה מסורתי" יחיד ומיוחד

אנשים יקרים,

החבר'ה מהדוג'ו הם חוף מבטחים
אתמול במסגרת "קייטנת אום דוג'ו", התקיים אימון קראטה מיוחד. זה היה מפגש מורים מאסכולות שונות, מתוך "הקראטה המסורתי". כל אחד בא עם התלמידים שלו, ולכל אחד הייתה משבצת זמן לתת טעימה ממה שמיוחד בגישה שלו...

ככה נפגשנו איזה 100 איש בדוג'ו ענק בפתח תקווה. הרוב המוחץ כמובן היו גברים (ויש לזה יתרון כי מלתחת הנשים הייתה שקטה ולא צפופה בניגוד גמור למלתחת הגברים). גם החגורות הלבנות היו במיעוט ממש מובהק. ככה מצאתי את עצמי במיעוט כפול: גם אישה וגם חגורה לבנה... וזה הרגיש קצת מוזר ואפילו קצת מאיים. אך החבר'ה שאני כבר מכירה מהדוג'ו שלנו, היו עבורי סוג של חוף מבטחים...

האימון התחיל בחימום. עד כאן הכל עוד היה סביר. אך כשהמורה הראשון עלה ללמד, והוא הראה רצף של כמה תנועות, וכולם עשו אחריו, אני לא מצאתי את הידיים ואת הרגליים (literally). ואומנם, החגורה הלבנה שלי פתאום קיבלה משמעות חדשה של "ממש מותר לי לטעות, אני רק מתחילה". אך עדיין, ראיתי שאין לזה שום תכלית עבורי. למזלי היה לי גלגל הצלה!!! נימרוד ביקש ממני לצלם תמונות. מאותו רגע נצמדתי למצלמה, והיא הייתה עבורי סוג של אישור לא לתרגל את מה שממילא לא הייתי מצליחה לתרגל. ומאותו רגע הפכתי לצופה, וזה היה מרתק!

היה מרתק לראות מה כל מורה משדר, ואיך כל מורה משנה לחלוטין את האנרגיה של החדר. 

היה מורה שהלימוד שלו ממש סקרן אותי. הוא דיבר הרבה על לחוש מפנים את הכוונה של מי שעומד מולנו, ולהגיב לכוונה עוד בטרם היא מבוצעת. כלומר, לא לחכות לראות בעיניים שהשני מוציא אגרוף לכיוונינו, כי זה כבר מאוחר מידי. אלא להפוך להיות אחד איתו, ולהרגיש את הכוונה שלו, ברגע שהיא נוצרת במערכת העצבית. וזה ממש מרתק. ואומנם כרגע אני מרגישה שאני רחוקה שנות אור משם, אבל זה בהחלט משהו שהייתי רוצה ללמוד! אני מכירה את המורה הזה ב"אזרחות", כלומר עבדתי איתו לפני אי אלו שנים. והוא מידי פעם היה שולח איזה מייל בו הוא היה מזמין את כולם בעבודה לבוא לאירוע כזה או אחר של קראטה. כמובן שאז זה ממש לא עניין אותי. חחחח... מה שגם מאוד אהבתי זה האישור שהוא חזר ונתן לכולם להתנסות ולטעות... עם המילים המרגיעות הללו, הוא הצליח לעורר בי קצת חשק לתרגל, אך בכל זאת בחרתי להיצמד למצלמה... כן, יש רגעים שגם אני בוחרת להישאר באזור הנוחות שלי, וזה סבבה...


הלימוד של נימרוד הרגיש לי מאוד "בבית".כלומר נעים ומוכר עבורי. אני יודעת שיש בזה פריצות דרך לעומת גישות אחרות, אך אני עוד לא מספיק מכירה את העולם הזה כדי להבין את ההבדלים לעומק... מה שכן היה מאוד ברור, זה שהאנרגיה בחדר קיבלה גוון של התרוממות רוח ושמחה, שלא הייתה שם מקודם. הדימוי שעלה לי זה שמשחררים את החיות מהכלובים בהם הם היו כלואים... והם פורצים החוצה בצהלה ויכולים סוף-סוף לתת ביטוי לעוצמה שלהם. והמסגרת התרגולית של נימרוד מחזיקה אותם בעדינות כך שמה שיהיה נוכח עבורם לא יהיה התסכול מהכליאה הממושכת על ביטויו האלימים והקורבניים, אלא מה שיהיה נוכח שם זו תחושת החופש העמוקה והעוצמה הפנימית שהתגלתה מחדש... 

ומה בכל זאת תרגלתי בערב הזה? קידות! האולם היה גדול ורחב, ובו שני פתחים משני הצדדים שלו. ולעיתים קרובות כדי לעבור מצד אחד של האולם לצידו השני (כדי לצלם תמונות מזוויות שונות), בחרתי לצאת ממנו דרך פתח אחד ולהיכנס מהצד השני. זה היה הרבה יותר קל מאשר לחצות את האולם, ואת השורות המסודרות של התלמידים המתרגלים. ומה עושים כל פעם כשנכנסים או יוצאים מדוג'ו: אתם כבר יודעים, קדים קידה! וממש הקפדתי על זה, כי הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפאדח את נימרוד עם תלמידה "שלו" שלא עומדת בטקסיות הכי בסיסית הזו. אז ככה יצאתי ונכנסתי מלא פעמים, וכל פעם קדתי קידה. גם זה היה סוג של תרגול...

עד כאן ההתרשמויות והמחשבות שלי מהערב המרתק הזה...

זורי, לוחמת חיים

אין תגובות:

פרסום תגובה