רגע של הארה בשעתיים הכי ארוכות בדוג'ו...

חברים

פגרת הקיץ חלפה לה והיום סוף-סוף התחילו שוב האימונים המסודרים בדוג'ו. ממש חיכיתי לזה!

השיעור מתחיל בחימום שמועבר על ידי אחד החגורות השחורות. אני עפה על זה. זה אחד הדברים שהמשכתי לתרגל רבות לאורך כל הקיץ, וזה מוכר ונעים. קולו הבוטח של מי שמנחה אותנו, מאפשר לי להירגע לתוך החימום: למתוח את עצמי עוד קצת בכל תנועה, בדיוק במידה הנכונה. לאחר החימום ממשיכים ב"חישול עצמי", וכן ברצפים של תרגילי בסיס. את זה אומנם לא תרגלתי במהלך הקיץ, אך עד כאן הכל סבבה.

כעבור שלושת רבעי השעה, אני מתחילה להרגיש שעייפות משתלטת עליי. היה יום עמוס בעבודה. בנוסף, היציאה משגרת האימונים בכל זאת נותנת את אותותיה הגופניים. אני רואה איך מבטי נמשך שוב ושוב לשעון הקיר. המחוגים זזים בקצב איטי כאילו גם הם היו בפגרת קיץ, וקשה להם לחזור לקצב... מנגד, אני שומעת את קריאת הקיר שמציע לי בקול מפתה לבוא להישען עליו. גם הרצפה מציאה לי להתיישב עליה. והכריות של הספות שבמבואת הדוג'ו מושיטות לי ידיים מחבקות ורכות "מתוקה, בואי תתרפקי עלינו". אך אני מגרשת את כל ההצעות הללו, ומתרגלת יחד עם גבר עם חגורה לבנה את שתי הקאטות שלנו. וזה דורש ממני התגייסות נרחבת של כוח רצון ושל מאמץ. מילא לגבי הקאטה הראשונה "היאן שודאן", אני עוד יכולה להבין שזה קשה. זו קאטה שיותר מאתגרת אותי, שאני פחות מתחברת אליה. מאז מחנה האימונים נדמה לי שלא תרגלתי אותה אפילו פעם אחת. אז אני מאלצת את עצמי לתרגל אותה חמש פעמים ברצף. אבל מה קורה כאן: גם את הקאטה השניה, "קיהון קאטה", אני שכחתי??? ורק בשבוע שעבר תרגלתי אותה בשמחה עשרות פעמים. איך זה יכול להיות?
לרגע עולות בי מחשבות של חוסר ביטחון עצמי, של "אני לא יודעת לעשות כלום עם הגוף". אותן מחשבות שעד לפני חצי שנה, הייתי מאמינה להם באמונה שלמה ובוודאות גמורה. זה מצחיק אותי ואני עונה למחשבה: "טוב, אנחנו כבר יודעים שזה לא כך! הכל רק עניין של תרגול וכוח רצון!". המחשבה חוזרת לקופסת המחשבות, מבוישת כמו ילדה שתפסו אותה על שקר חם. המחשבה הבאה שמופיעה, קצת יותר אמינה "קראטה זה דבר משעמם". אני מתווכחת עם המחשבה: "עפתי לי במחנה האימונים והיו כבר מלא אימוני קראטה בדוג'ו שהזמן טס לו בשבריר שניה". היא עונה לי "טוב, נו, חלק קטן מהזמן את נהנית, אבל רוב האימונים של הקראטה הם כמו היום, הזמן לא עובר. בקיצור יש לי משהו אחד להגיד לך: הגיע הזמן לפרוש מהקראטה". אין לי תשובה חכמה לתת למחשבה הזו. משהו בתוכי כן מאמין לה ברגע זה, עובדה שהזמן באמת לא זז עכשיו. אבל בו זמנית יש גם חלק בתוכי שיודע שזו לא האמת, שזה תוצר של עייפות ושל חוסר תרגול, אז אני פשוט מעיפה אותה ממני ומממשיכה לתרגל.
פה ושם סנסאי נימרוד בא לעזור לנו לדייק בתנועות הקאטות, שם לנו דגשים. כל תיקון כזה מרגיש לי כמו עוד הר שצריך לכבוש. צריך גם לבצע את רצף הקאטה, גם לשים לב לעמידה, גם לשים לב לידיים, גם לשים לב למעברים. וכל דבר כזה לחוד הוא קשה לי היום, אז הכל ביחד נראה לי כמעט בלתי אפשרי. וזה אפילו קצת מתסכל לראות כמה הכל פשוט תקוע. ובכל זאת אני מנסה, וככל שאני מתרגלת שוב את הקאטות, הן קצת יותר מתחילות לזרום... זה קצת מעודד...

עברה רק שעה. יאאאאאאאאאאא, איך הזמן לא זז! טוב, אני מבקשת רשות מסנסאי נימרוד לצאת לשתות קצת מים קרים, אולי זה יתן לי כוח? אני מקפידה שלא להתיישב על הכורסא, כי אני יודעת שהיא תחבק אותי בחיבוק דוב שיהיה לי ממש קשה להשתחרר ממנו. חיש מהר אני חוזרת לדוג'ו. אני ממשיכה להתאמן עם הגבר עם החגורה הלבנה. עכשיו אנו מתרגלים רצפים של הגנות והתקפות. מלא אנרגיה מתבזבזת לי בלנסות לעודד את מחוגי השעון לזוז קצת יותר מהר. עוד מלא אנרגיה מתבזבזת לי בלהמשיך להיאבק ברצון שלי להתיישב לנוח. מוזר איך דווקא כשאין כוח, האוטומט הוא לבזבז אותו על שטויות. אך אני לא מצליחה לשלוט בזה. אני יודעת שאיפושהו בתוכי ישנם מאגרי אנרגיה שאם אצטרך אוכל לגייס אותם. אם עכשיו היה מגיח אריה רעב והייתי צריכה להילחם על חיי, הרי הייתי בשניה מוצאת את אותם המאגרים הנסתרים בגופי, ומתמלאת בכוח על אנושי. אבל כרגע אין אריה בדוג'ו, ואני לא מוצאת את המפתח לאותם המאגרים... לרגע אני נענית לקריאת הקיר להישען עליו ולעשות מתיחות לרגליים. אך כעבור דקה, סנסאי נימרוד מבקש ממני לחזור לעמידה. חשבתי שהוא לא ישים לב... חחחח, על מי בדיוק אני מנסה לעבוד? בעיקר על עצמי כנראה... בכוח אני מכריחה את עצמי להמשיך לתרגל.

מה שאני שמה לב זה שלמרות הכל, רוחי צוק איתן! אני במצב רוח טוב, אפילו די משועשעת מכל הסיטואציה הזאת. למרות ה"ייאוש" של הזמן שלא זז, ושל הסרבול הפיזי, משהו בתוכי יודע בוודאות גמורה שזה רגעי. אני יודעת שבקרוב יהיו שוב אימונים בהם הכל יראה אחרת: יהיה לי כיף, התנועה תזרום לי, אני ארגיש קלילה וחזקה. והפרספקטיבה הזו מאפשרת לי לקבל את המצב בלי להיכנס לסרטים שחורים של ייאוש. אני מקבלת את עצמי ואת מצבי העייף, ללא כל ביקורת. וזה הופך את הכל לממש משעשע, קצת כמו להסתכל על מישהו ששיכור, חצי רדום, הולך בזיג-זג ומדבר שטויות. והאמת שאני מפרגנת לעצמי על כך שאני יכולה לראות את המציאות כפי שהיא! כל הכבוד לי! אך כמובן שעם כל הכבוד לי, ויש כבוד, המחוגים ממשיכים לזוז לאט לאט לאט לאט.

נשארו עוד עשר דקות. יש!!! מתחילים להריח את הסוף!!! אבל אבוי, סנסאי נימרוד מכריז על רנדורי (תרגול קרבות חופשיים). מה עכשיו רנדורי? בקושי מצאתי כוח לתרגל דברים מובנים אז עכשיו קרב חופשי??? אני ממש רוצה לוותר על כך! אבל החגורה השחורה שהעביר לנו את החימום, בא לתרגל איתי, ולא אומרים לא לדבר כזה! אני ממשיכה להיות מסטולית מעייפות, לא מבינה איפה הידיים והרגליים, לא שלי ולא שלו. אך הוא לא מוותר לי. ומתוך העייפות יש לי רגע של הארה! שמעתי אין-ספור פעמים שבקרבות מסתכלים בעיניים. ואין-ספור פעמים תרגלתי את זה, בלי להבין. אך יש רגע כזה, רגע של חסד, שאני מסתכלת לו בעיניים, וממש מרגישה איך הרגל שלו נשלחת לבעיטה לכיווני, מבלי שבכלל אראה את הרגל שלו, ובאופן אינסטינקטיבי לחלוטין, היד שלי נשלחת לשמור עליי בפני הבעיטה. אני ממש רואה את זה קורה, כמו בסרט שפתאום עובר לslow motion. הרגע הזה נטבע בתוכי, כרגע מכונן. לאחר מכן זה כבר לא עובד, אני יכולה להסתכל לו כמה שאני רוצה בעיניים, אך אני לא מבינה בכלל מאיפה באות המכות והבעיטות שלו. אני עוד לא יודעת מה איפשר לזה כן לקרות לרגע, אבל עצם זה שזה קרה זה נפלא. זה מקום שעכשיו שאני יודעת שהוא קיים, ארצה לחפש אותו שוב... תודה!!!

זהו הגיע סוף השיעור, מסתדרים שוב בשורות, לנשימות ולקידות. אני מודה לעצמי שנשארתי באימון. אני מודה לעצמי שרוחי לא נפלה. אני מודה לעצמי על היכולת להתמודד עם מחשבות שליליות. אני מודה למרחב הזה, מרחב של גדילה, ולכל מי שנמצא כאן ותרגל איתי. וכן אני מודה לסנסאי נימרוד, שלא מוותר לי לרגע, אך מצד שני עושה זאת במספיק עדינות כדי לא לעורר בי התנגדויות.

ומיד בצאתי מהדוג'ו, אני מתיישבת סוף-סוף על הרצפה, ונותנת לגופי לנוח... כמה שזה מרגיש נעים וטוב!!!

לילה טוב

זורי

"קיהון קאטה"...

אנשים יקרים,

מאז שקיבלתי את הפס האדום על החגורה שלי, משהו בתוכי ממש נרגע. אני כבר לא שואלת את עצמי כל כך הרבה שאלות בהקשר לקראטה. כלומר ברור לי שכרגע אני לומדת, ואף התחלתי ליהנות הרבה יותר מבעבר...

ואולי זה לא קשור כל כך לפס. אולי זה קשור למחנה האימונים, ולעובדה שלמדתי קאטה שניה, "קיהון קאטה".

זה הרי ברור: לכל קאטה יש אופי משלה. אני לא ממש מתחברת לקאטה הראשונה "היאן שודאן", לא יודעת בדיוק למה. לעומת זאת אני ממש מתחברת ל"קיהון קאטה". אני לא לחלוטין בטוחה מה ההבדל, בשניהם יש רצף של תנועות, עם אתגרים פיזיים שונים. ובכל זאת, משהו ב"וייב" שלהם שונה. אולי זה קשור לגיוון התנועות הענק שיש ב"קיהון קאטה" שעושה לי כיף. בכל אופן, מה שקורה לי זה שאחרי שאני מבצעת את "קיהון קאטה", אני מרגישה סוג של התרחבות של הלב, של שמחה, של חיוך על הפנים. ובא לי שוב, עוד פעם! כמו שמיד כשאני יורדת מרכבת הרים בלונה פארק, בא לי עוד פעם! 

יאללה, הולכת קצת לתרגל קיהון קאטה :)

זורי 

נב. אם גם אתם רוצים ללמוד את "קיהון קאטה", הינה סרטון בו סנסאי נימרוד מסביר כיצד לבצע אותה:

פס אדום על חגורה לבנה...

אנשים יקרים,

כן, זה קרה היום במחנה האימונים המרוכז של הקראטה באום דוג'ו. פס אדום אחד צובע עתה את החגורה הלבנה שלי. וסמל בית הספר מאתר את לובן החליפה שלי, בצד שמאל, בצד של הלב...

פס אדום שבעצם אומר שאני כבר מכירה את הבסיס של הבסיס של הבסיס של הקראטה. כן אני כבר מכירה את התנועות הפשוטות ואת הקאטה הראשונה ברמה ראשונית. אך בנוסף ליכולות הללו, הפס הזה בעצם אומר שאני כבר לא לגמרי ילדה, כבר צריכה להיות רצינית קצת יותר. הפס והסמל רומזים שיש לי מחויבות מסוימת לדרך ולבית הספר בו בחרתי ללמוד. וזה מאתגר...

כשסנסאיי נימרוד אמר לי אתמול שאני יכולה להיבחן לקבלת הפס האדום הראשון הזה, ראיתי שיש בתוכי המון התנגדות. לא לעצם המבחן. סמכתי עליו שאם הוא אומר שאני יכולה לעשות את זה, אז אכן אני אוכל לעשות את זה. וגם אם זה קצת פאדיחה לעמוד מול כולם ולעשות את הקאטה הראשונה, יאללה על החיים ועל המוות, מה אכפת לי. כמו שאומרים בצרפתית le ridicule ne tue point, או בתרגום חופשי: פאדיחה לא הורגת. אז לא מזה חששתי. אך הבנתי שהגעתי לסוג של נקודת החלטה כזו של: האם באמת אני רוצה ללכת בדרך הקראטה? כי יש לי די הרבה שאלות בעניין. אין לי שאלות לגבי יתר האימונים בדוג'ו, וגם אין לי בכלל שאלות לגבי העבודה שלי עם נימרוד. אבל הקראטה? עדיין לא לחלוטין ברור לי למה דווקא אומנות לחימה זו הפכה להיות אומנות הלחימה הראשית שלי. כלומר עם אימון עוצמה זה היה אהבה ממבט ראשון, ואיתו אני חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. עם הקראטה, זה עדיין קשר שאני בודקת אותו. יש דברים שאני ממש אוהבת בקראטה. ויש הרבה דברים שממש משעממים אותי, או לא מרגישים לי קשורים אליי ולהתפתחות שלי. באימוני הקראטה גם נפצעים הרבה יותר מאשר ביתר האימונים, וזה תמיד מעורר שאלה של "למה לי?".  

מחנה האימונים

ודווקא יום האימונים המרוכז שהיה אתמול, היה ברובו מהנה מאוד. שמונה שעות התאמננו. ויצאתי משם קצת חבולה. בשתי הזדמנויות שונות נפצעתי קלות, ובחרתי ללכת לשבת כמה דקות בצד, כדי להירגע וכדי גם להרגיע את ההצפה הריגשית שהתלוותה לכאב הפיזי. שתי הפציעות היו כשהתאמנתי עם בחור חביב שהוא גם חגורה לבנה (הרבה יותר וותיק ממני, והיום הוא קיבל חגורה ירוקה). אך דווקא הלא מנוסים כמוני הם לעיתים יותר מסוכנים. כי כמוני, הם לא ממש שולטים במה שהם עושים ועוד לא כל כך יודעים לשמור על השני. חלק מהיום התאמנתי בשמחה גדולה עם אפרת, שהיא אישה נעימה מאוד, איתה כבר התחברתי ברמה של הלב, והיא חגורה שחורה (שכיום כבר כמעט ולא מתאמנת, לצערי הרב). למדתי ממנה המון, והיא הטילה אותי, סובבה אותי ומה לא, ועשתה את הכל בדיוק במידה המתאימה שלא אפצע. ככה זה כשיודעים מה עושים... אך למרות שתי התקריות הללו, ואזעקת אמת אחת, בסך הכל היום עבר בהנאה גדולה: למדתי די בקלות קאטה שניה. התאמנתי הרבה על כל היתר, כולל "רנדורי" (קרבות חופשיים), כולל הגנה עצמית ועוד. ובאמת נהניתי. יותר מאשר בהרבה מהשיעורים... ובכלל היה כיף להיפגש עם כולם!  

למרות זאת כשקמתי היום בבוקר, עדיין לא הייתה לי תשובה האם אני רוצה להיבחן או לא. האם אני רוצה את הצעד הקטן הנוסף הזה של מחויבות עם הקראטה. הזכרתי לעצמי שזה לא חתונה קתולית. שבכל רגע בדרך הזו, אוכל לפרוש. אך גם זה לא שכנע אותי. שלל הגברים החביבים מהדוג'ו אותם שיתפתי בהתלבטות היו כולם תמימי דעים: תעשי את זה! אך גם עם דעתם הייתה נחרצת, והרגשתי את הרצון הכנה של כל אחד להיטיב עימי, עדיין לא השתכנעתי... הרגשתי דווקא שיש כאן סוג של לחץ חברתי. אז דקה לפני תחילת המבחנים של המבוגרים, פרשתי לשירותים לועידה קצרה עם עצמי. "מתוקה שלי, את רוצה להיבחן היום?", שאלתי את עצמי בשיא הרוך והאהבה. ומולי גוללתי את שתי האפשרויות: ראיתי את עצמי יושבת בצד ולא נבחנת. וראיתי את עצמי נבחנת. ובאפשרות הראשונה, בצאתי מהאולם, כשכולם שמחים ומרוצים מהמבחנים שלהם, הרגשתי בדידות וצער עמוק של פספוס. ובאפשרות השניה ראיתי את עצמי שמחה ומחייכת עם הפס האדום שלי. נגמר כל ה"מיינד פאק"!!! הרגש אמר את שלו: תעשי את זה! והזכרתי לעצמי שבכל מקרה עדיין אני חגורה לבנה, יש בי עדיין המון תמימות...

מבחן

וכך מצאתי את עצמי נבחנת אישה בודדה בקבוצת גברים חסונים (אפרת לא באה היום). וברגע הבחינה כמובן התרגשתי, במיוחד כשהתבקשתי לעשות את הקאטה הראשונה לבדי. אך משהו בתוכי גם היה מאוד רגוע, סוג של חכמה של אישה זקנה, שכבר שום דבר לא ממש מפחיד אותה, כי היא יודעת שהכל כאן סוג של משחק... ובסך הכל אני די מרוצה מהביצוע שלי, גם אם היו לי קצת פאשלות קטנות. במיוחד שבחופשה שלי בחול תרגלתי את הקאטה הזאת רק פעם פעמיים. אז וואללה, יפה זכרתי. או ליתר דיוק: הגוף שלי זכר את זה די טוב, כי הראש האמת קצת שכח...

וכשבתום כל המבחנים, סנסאיי נימרוד הושיט לי את הפס האדום ואת סמל בית הספר, התרגשתי ושמחתי מאוד :) 

סנסאי נימרוד, אני, ופס אדום קטן

בצאתי מגבעת שמואל, הבטתי לשנייה אחורה בזמן, על מי שהייתי לפני כל הרפתקאות זורו, לפני פחות מחמישה חודשים. והיא הביטה בי בחזרה במבט תמוהה לחלוטין: "וואללה, פס אדום ראשון על חגורת קראטה? באמת אני הולכת לעשות את זה? אני, שלא זזה בכלל עם הגוף, ולא נהנית מפעילות פיזית? אני, שאין לי בכלל שום קואורדינציה? איך זה יכול להיות?". "כן" עניתי לה, "את עוד תופתעי!". ואז הופיעה מי שאני אהיה בעוד כחצי שנה ואמרה לי את אותו המשפט: "כן, את עוד תופתעי!". ומיד היא נעלמה בלי להגיד לי על מה ולמה, שובבה שכמותה... 

שבת שלום לכם

זורי