יום חמישי, 29 במאי 2014

אימון "קראטה מסורתי" יחיד ומיוחד

אנשים יקרים,

החבר'ה מהדוג'ו הם חוף מבטחים
אתמול במסגרת "קייטנת אום דוג'ו", התקיים אימון קראטה מיוחד. זה היה מפגש מורים מאסכולות שונות, מתוך "הקראטה המסורתי". כל אחד בא עם התלמידים שלו, ולכל אחד הייתה משבצת זמן לתת טעימה ממה שמיוחד בגישה שלו...

ככה נפגשנו איזה 100 איש בדוג'ו ענק בפתח תקווה. הרוב המוחץ כמובן היו גברים (ויש לזה יתרון כי מלתחת הנשים הייתה שקטה ולא צפופה בניגוד גמור למלתחת הגברים). גם החגורות הלבנות היו במיעוט ממש מובהק. ככה מצאתי את עצמי במיעוט כפול: גם אישה וגם חגורה לבנה... וזה הרגיש קצת מוזר ואפילו קצת מאיים. אך החבר'ה שאני כבר מכירה מהדוג'ו שלנו, היו עבורי סוג של חוף מבטחים...

האימון התחיל בחימום. עד כאן הכל עוד היה סביר. אך כשהמורה הראשון עלה ללמד, והוא הראה רצף של כמה תנועות, וכולם עשו אחריו, אני לא מצאתי את הידיים ואת הרגליים (literally). ואומנם, החגורה הלבנה שלי פתאום קיבלה משמעות חדשה של "ממש מותר לי לטעות, אני רק מתחילה". אך עדיין, ראיתי שאין לזה שום תכלית עבורי. למזלי היה לי גלגל הצלה!!! נימרוד ביקש ממני לצלם תמונות. מאותו רגע נצמדתי למצלמה, והיא הייתה עבורי סוג של אישור לא לתרגל את מה שממילא לא הייתי מצליחה לתרגל. ומאותו רגע הפכתי לצופה, וזה היה מרתק!

היה מרתק לראות מה כל מורה משדר, ואיך כל מורה משנה לחלוטין את האנרגיה של החדר. 

היה מורה שהלימוד שלו ממש סקרן אותי. הוא דיבר הרבה על לחוש מפנים את הכוונה של מי שעומד מולנו, ולהגיב לכוונה עוד בטרם היא מבוצעת. כלומר, לא לחכות לראות בעיניים שהשני מוציא אגרוף לכיוונינו, כי זה כבר מאוחר מידי. אלא להפוך להיות אחד איתו, ולהרגיש את הכוונה שלו, ברגע שהיא נוצרת במערכת העצבית. וזה ממש מרתק. ואומנם כרגע אני מרגישה שאני רחוקה שנות אור משם, אבל זה בהחלט משהו שהייתי רוצה ללמוד! אני מכירה את המורה הזה ב"אזרחות", כלומר עבדתי איתו לפני אי אלו שנים. והוא מידי פעם היה שולח איזה מייל בו הוא היה מזמין את כולם בעבודה לבוא לאירוע כזה או אחר של קראטה. כמובן שאז זה ממש לא עניין אותי. חחחח... מה שגם מאוד אהבתי זה האישור שהוא חזר ונתן לכולם להתנסות ולטעות... עם המילים המרגיעות הללו, הוא הצליח לעורר בי קצת חשק לתרגל, אך בכל זאת בחרתי להיצמד למצלמה... כן, יש רגעים שגם אני בוחרת להישאר באזור הנוחות שלי, וזה סבבה...


הלימוד של נימרוד הרגיש לי מאוד "בבית".כלומר נעים ומוכר עבורי. אני יודעת שיש בזה פריצות דרך לעומת גישות אחרות, אך אני עוד לא מספיק מכירה את העולם הזה כדי להבין את ההבדלים לעומק... מה שכן היה מאוד ברור, זה שהאנרגיה בחדר קיבלה גוון של התרוממות רוח ושמחה, שלא הייתה שם מקודם. הדימוי שעלה לי זה שמשחררים את החיות מהכלובים בהם הם היו כלואים... והם פורצים החוצה בצהלה ויכולים סוף-סוף לתת ביטוי לעוצמה שלהם. והמסגרת התרגולית של נימרוד מחזיקה אותם בעדינות כך שמה שיהיה נוכח עבורם לא יהיה התסכול מהכליאה הממושכת על ביטויו האלימים והקורבניים, אלא מה שיהיה נוכח שם זו תחושת החופש העמוקה והעוצמה הפנימית שהתגלתה מחדש... 

ומה בכל זאת תרגלתי בערב הזה? קידות! האולם היה גדול ורחב, ובו שני פתחים משני הצדדים שלו. ולעיתים קרובות כדי לעבור מצד אחד של האולם לצידו השני (כדי לצלם תמונות מזוויות שונות), בחרתי לצאת ממנו דרך פתח אחד ולהיכנס מהצד השני. זה היה הרבה יותר קל מאשר לחצות את האולם, ואת השורות המסודרות של התלמידים המתרגלים. ומה עושים כל פעם כשנכנסים או יוצאים מדוג'ו: אתם כבר יודעים, קדים קידה! וממש הקפדתי על זה, כי הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפאדח את נימרוד עם תלמידה "שלו" שלא עומדת בטקסיות הכי בסיסית הזו. אז ככה יצאתי ונכנסתי מלא פעמים, וכל פעם קדתי קידה. גם זה היה סוג של תרגול...

עד כאן ההתרשמויות והמחשבות שלי מהערב המרתק הזה...

זורי, לוחמת חיים

יום שבת, 24 במאי 2014

רנדורי אהובתי...

אנשים יקרים,

כבר שלושה ימים שאני מסתובבת עם תהיה לגבי עצמי, ומזל שהגיע השבת-מנוחה ואיתה התשובות...

בכמה דקות האחרונות של אימון הקראטה ביום חמישי, נימרוד הכריז על "רנדורי", שזה קרב אימון, ללא הנחיות מיוחדות (פרט להנחיה כללית של לעשות את הדברים לאט, כי זה קרב אימון ולא באמת מנסים כאן להרוג אחד את השני). הרגשתי שאני די קופאת. שאלתי את נימרוד מספר פעמים "מה, אתה רציני?", והוא כל הזמן ענה לי שכן. ועלו לי מלא התנגדויות, וכבר כמעט ולא נשאר זמן לזה. ואיכשהו בחצי דקה אחרונה עשיתי כמה תנועות, אך חיש מהר הגיע הצלצול הגואל של תום השיעור... הרגשתי הקלה! הקלה גדולה!!!

ומאז אני שואלת את עצמי, מה קרה לי שם?

החשוד המיידי כגורם לקיפאון כזה הוא פחד. אך כמה שלא חקרתי את עצמי לא מצאתי שם פחד...
התאמנתי באותו שיעור עם אחד החגורות הלבנות, והוא איש גבוה וחזה. הוא לא משדר שום אגרסיביות. לא מעורר בי שום פחד (יש שם כמה גברים מגודלים שמעצם מימדיהם, הרבה יותר מפחידים). בנוסף, השעתיים של אימונים שבילינו יחדיו (ועוד קצת באימונים אחרים), היו נעימות וזורמות ולימודיות מאוד. כך שגם לא הייתה שם שום אווירה לא נעימה או משקעים או צרימות, שהיו עשויים לקבל ביטוי אלים בקרב חופשי... 
אז חיפשתי האם אני פוחדת אולי מהעוצמה של עצמי. ואומנם, יש בי קצת חשש שבטעות אני עשויה לפגוע במישהו תוך כדי האימונים. עוד אין לי ממש שליטה על כל פיפס של תנועה שלי, ואכן תנועה לא מדוייקת שלי עשויה בטעות לפגוע במישהו. אך גם אם החשש הזה קיים, העוצמה שלו הייתה נמוכה בשלב הזה של השיעור. וזה סוג של חשש שנמצא לאורך כל האימונים בזוגות, ובכל זאת לרוב לא מפריע לי להתאמן. והוא גם פחד מבורך בסך הכל, כי הוא גורם למשנה זהירות. ורק כשאני מתאמנת על שק אגרוף, אני משחררת את כל העוצמה שבי...

חיפשתי גם בכיוונים של "אני מתביישת", "אני פוחדת להפסיד", ועוד שלל מחשבות כאלה שעשויות לגרום לקיפאון שאחז בי, אך שום תשובה לא הרגישה נכונה... 

אז נותרתי עם השאלה. ורק עכשיו הגיעה התשובה...  

כבר שלושה חודשים שאני מתאמנת עם נימרוד, ולעולם לא היה משהו שהוא כל כך "free-flow". הכי קרוב לזה היה תרגיל עם המקלות בו הראשון תוקף בדרך ידועה מראש, השני מגן על עצמו (גם בדרך ידועה), ואז הראשון נסוג אחורה, והשני עושה שלוש תנועות תקיפה כלשהן (כדי להתרגל שמיד אחרי הגנה תוקפים בחזרה). ה"כלשהן" הזה, היה לבחירה, וזהו. כל יתר הדברים שעשיתי עם נימרוד היו ממש מוגדרים מראש עד לפרט האחרון. הראש ידע בדיוק מה צריך לעשות והפעיל את השרירים. וכאן פתאום בפעם הראשונה, אין ממש הנחיות. אז קפאתי, פשוט כי לא ידעתי מה צריך לעשות! וכל הזמן חיפשתי מה אני אמורה לעשות, ולזה לא מצאתי שום תשובה באותו הרגע... ואכן זו הייתה התחושה, של "בלאק-אואט", של "אין לי מושג מה עושים כאן עכשיו"...

ועכשיו שברור לי שכאן הקושי שלי, אז אני רוצה לנסות לענות לעצמי, כדי שבפעם הבאה אוכל אכן להתאמן. כי בעצם הדברים כן מוגדרים, וכן יש כאן הנחיות ברורות. זה לא ריקוד חופשי. כי מה שצריך לעשות זה קודם כל לנשום עמוק (כי זה תמיד טוב!). ואם תוקפים אותי, אז למצוא את הדרך המיטבית להגן על עצמי, מתוך שלל ההגנות של הקראטה שתרגלתי (ורצוי שזה לא יהיה הגנה על ידי בריחה). ובנוסף, כל הזמן להיות בערנות, לנסות לזהות רגע כזה שאני יכולה לתקוף באחת התקיפות של הקראטה, וכך לעשות. זה ההנחיות!  
זה די מצחיק, כי כתבתי כאן משהו שלכאורה הוא מובן מאליו. זה מה שעושים בקרב, זה ברור לא? מנסים להישאר רגועים, מתגוננים כשצריך, ותוקפים כשאפשר. ברור, לא??? אז זהו, שבאותו רגע זה לא היה לי ברור, כי אף פעם לא עשיתי את זה. חיפשתי נואשות את ההנחיות אליהן כה הורגלתי עד כה בדוג'ו ולא מצאתי...  
וכשאני פורטת את זה עכשיו כך, אז אולי אני יכולה גם לזהות צעדי ביניים. למשל להתחיל בזה שהשני רק כל הזמן יתקוף, וכל פעם אני אצטרך להגן על עצמי, ולהפך. ורק אחכ לשלב בין תקיפה להגנה... כי לעשות את שני הדברים גם יחד, כשאני רק מתחילה, זה מבלבל מאוד... אבל אולי אפשר גם לדלג על שלבי הביניים... נראה... 

בכל אופן, עכשיו שאני מבינה מה ההנחיות ומה צריך לעשות, אני כבר סקרנית ל"רנדורי" הבא... :)

שבת שלום

זורי, לוחמת חיים

יום חמישי, 15 במאי 2014

על חגורה לבנה וטקסים...

אנשים יקרים,

חזרתי עכשיו מאימון שני בקראטה. והיה מדהים! במשך כשעתיים הייתי כולי אוזן ועיניים, סופגת המוווווון מידע, לומדת ומתרגלת בריכוז שיא. בשבילי זה ממש סוג של מדיטציה, כמעט ולא נכנסות שום מחשבות שלא קשורות לתרגול. והיה כיף גדול, ללמוד עוד ועוד.
וה"חליפות הלבנות" כמעט ולא הפחידו אותי, גם אם הפעם הם היו פי שניים מפעם שעברה. בסך הכל באמת אנשים נחמדים מאוד. ויש גם משהו כייפי בלהיות אישה יחידה מוקפת בכל כך הרבה גברים חביבים, ועוד תוך כדי שהם מוצאים החוצה את העוצמה שלהם... לרוב זה מהמם, לרגעים קצרים גם מאתגר במקצת, במיוחד כשזה בא פתאום בהפתעה (איזו שאגה כזו שכולם שואגים ביחד). 

בסוף השיעור נימרוד נתן לי חליפה וחגורה לבנה. אני כבר לא חגורה שקופה, אני חגורה לבנה! יש! כי מבחינתי זה היה סוג של אמרה כזו של "אני מקבל אותך כתלמידה". וזה אפילו קצת מרגש... וזה חלק מהטקסיות הזו של הקראטה... 

בדרך הביתה, מחשבותיי נדדו להתבוננות פנימית על כל הצד הטקסי הזה. כמי שחובבת טקסים, אני יודעת היטב עד כמה יש חשיבות לכללי טקס, עד כמה הם יוצרים סוג של מיכל-כלי, שיכול להחזיק הרבה אורות. את רוב כללי הטקס של הקראטה, אני מקבלת ומבצעת בשמחה: בין אם זה כל הקידות וההשתחוויות בתחילה ובסוף השיעור, בין אם זה הישיבה בסדר של ותק וצבעי חגורה, בין אם זה לספור ביפנית, וכמובן גם לימוד הקאטות עצמן שגם הן סוג של טקסים, ועכשיו גם החליפה...
אך יש שני כללי טקס שכרגע מאתגרים אותי, ועליהם שמתי את הפוקוס במהלך הנסיעה הביתה. את הראשון כבר הזכרתי במייל הקודם וזה לקרוא לנמרוד "סנסאיי". השני, זו קידה קטנה בכניסה לדוג'ו. את שני כללי הטקס הללו כרגע אינני מבצעת. ובעודי מקבלת את החליפה ואת החגורה הלבנה, אני מרגישה שהגיע הזמן לבחון מדוע שני אלה מאתגרים אותי, ומה אני יכולה לשנות בתוכי, כדי שאוכל לכבד את כללי הטקס, ולהנות מהמיכל השלם שהטקסיות בונה...

אז מה יש בשני הכללים הללו. מדוע הם מאתגרים אותי? בעצם זה ממש מוזר: כי שני כללי הטקס הללו דווקא ממש מבטאים משהו שאני מרגישה עמוק בלב. אני מרגישה הודיה עמוקה למרחב הזה של הדוג'ו, מרחב שמאפשר לי כזה לימוד על עצמי, ושינוי כל כך מרחיק לכת. לחלוטין מרגישה שזה מרחב מקודש. וזה משהו שהוא לא זר לי "להודות למרחב". כנ"ל גם לגבי נימרוד, אני לחלוטין מרגישה שהוא מורה בשבילי, ממש בגדר "כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע". לא מורה של ידע, אלא מורה במובן העמוק של המילה.
אז אם שניהם מבטאים משהו שהוא אוטנטי לי, מדוע זה מאתגר?

אם זה רק היה הקטע של "סנסאיי", עוד הייתי יכולה לתרץ את זה שזה קשור לבית הספר בבלגיה בו למדתי, שהיה בית ספר כזה קשוח מבחינת כללים. ושם, לא היה מצב לקרוא למורה בשמו הפרטי, כפי שמקובל כאן בארץ. כן, היינו קוראים למורים "המורה". וכן, כשמורה היה נכנס לכיתה, כולם היו נעמדים ליד השולחנות ורק כשהוא היה מרשה לנו, אז היינו מתיישבים. אולי ההתנגדות שלי קשורה לזה? אני לא ממש משכנעת את עצמי. גם כי זה לא מרגיש לי באמת קשור ברמה הרגשית (רק השכל עושה את החיבור הזה), אך גם כי אין לי הסבר מקביל גם לקידה בכניסה לדוג'ו.

אני מדמיינת את עצמי כן מקיימת את כללי הטקס הללו, ובודקת מה עולה לי. ומה שעולה לי ברמה הרגשית זו מבוכה. ועכשיו אני עוד פחות מבינה את עצמי... למה זה מביך אותי, ובעיקר למה פחות מביך אותי לא לקיים כללי טקס מאשר לקיים אותם כמו כולם. הרי מבוכה בדרך כלל קשורה בלעשות משהו לא כמו כולם. ואכן יש רגעים שאני נכנסת או יוצאת מהדוג'ו ומקווה שאף אחד לא ראה שלא עשיתי קידה... אז מה כאן קשור מבוכה???

אך בעודי תקועה באיזה פקק קטן ליד מחלף אולגה, בגלל עבודות בכביש, פתאום נופל לי אסימון אחד: דווקא בגלל שהדברים הללו מבטאים עבורי אמת פנימית עמוקה, אני מרגישה מובכת. כן, למרות שאני ממש חשפנית רגשית, יש משהו מביך בכל פעם להוציא החוצה רגש כזה של הודיה למרחב או למורה. נכון שעם הזמן, יש מצב שחלק מהאנשים ממש כבר לא חושבים על זה. נכנסים למרחב, קדים קידה, אבל ממש לא מרגישים את התחושה של הודיה למרחב, וזה שבכלל הם נכנסים למרחב מקודש. כמו אנשים שמנשקים מזוזה, מתוך אוטומט. אך כרגע בשבילי אני ממש לא על אוטומט, וכן נותנת לכללי הטקס את המשמעות שלהם... ולכן כרגע זה מביך... 

טוב, זה הכי רחוק שהגעתי בחקירה הפנימית עם עצמי. אולי יש שם עוד רבדים? אם יש לכם רעיונות או מראות, אשמח לשמוע...

ואני מקווה שעם ההבנה הזו של עצמי, אוכל להתגבר על המבוכה, וכן לקיים גם את החלק הזה של הטקסיות של הקראטה... ואולי דווקא לקיים אותם בכוונה מלאה...   

חלומות פז לכולם!

זורי

יום רביעי, 14 במאי 2014

זורי התחילה ללמוד היום קראטה :)

אנשים יקרים,

אז במסגרת "מחנה האימונים" שלי, היום התחלתי ללמוד קראטה. 

קודם כל השורה התחתונה הלא מאוד מפתיעה: כן, אני הולכת גם להעמיק בזה... טוב, עכשיו זה כבר לא מפתיע, אבל אם הייתם אומרים לי את זה לפני התהליך עם זורו, הייתי כמובן צוחקת לכם בפרצוף ואומרת לכם שאין מצב!
מה שזה אומר זה שאיכשהו בתקופה הקרובה, כמעט כל ערב בשבוע אני אבלה לי בדוג'ו של נמרוד בגבעת שמואל. איך הקסם הזה הולך להתארגן טכנית, כשהבית שלי האהוב בפרדס חנה, אין לי מושג... אבל מכשולים טכניים לעולם לא מנעו ממני לעשות דברים שליבי חפץ בהם.

קצת לפני השיעור מתאספים להם במבואת הקטנה של הדוג'ו ארבע גברים חסונים, נימרוד, ואני... כולם (חוץ ממני) מתלבשים ב"חלוקים" שלהם (כך אני קוראת לחליפות הקראטה). ופתאום משהו באווירה משתנה. נהיה מאוד רשמי, מאוד רציני, מאוד חדור מטרה. זה אפילו קצת מאיים עליי. אני לרגע בורחת לשירותים. ושם עולה לי דמוי כזה, של אנשים בחלוקים לבנים שבאו לאשפז אותי באישפוז כפוי. זה לא איזשהו פחד שאני רגילה אליו, בסך הכל עם כל השיגעון שלי, עדיין אני מנהלת חיים די רגילים. אבל הדימוי הזה עולה, והוא גם ממש מצחיק אותי, וגם קצת מאיץ לי את הדופק.

אני יוצאת באומץ מהשירותים המגוננים, לדוג'ו עצמו, שכבר הפך להיות מקום אהוב כל כך, ממש תחושה של בית. עכשיו שה"חלוקים הלבים" פזורים בדוג'ו הרחב (ולא במבואה הקטנה), הם קצת פחות מאיימים... אחלה!!!

האימון מתחיל בקידות והשתחוויות פורמאליות. אני קצת בהלם תרבותי. לא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמי, אף אחד לא אמר לי. וברגעים כאלה, מה שיש לעשות, זה פשוט לעשות את מה שהאחרים עושים, גם אם אין לי מושג מה הם עושים.    

נימרוד - או שמה "סנסאיי נימרוד", שזה אומר מורה. עד עכשיו הייתה לי הפריווילגיה לקרוא לו סתם "נימרוד", כי הוא לא היה המורה שלי לקראטה (בניגוד לרוב החבר'ה האחרים בדוג'ו שהם גם תלמידים שלו לקראטה). אבל עכשיו, נימוסי הקראטה מחייבים (אותי?) לקרוא לו "סנסאיי נימרוד". הפורמאליות הזו מעוררת בתוכי התנגדויות. טוב, אני רק מתחילה, כרגע זה בסדר לקרוא לו עדיין נימרוד...
בקיצור, נימרוד נותן הוראות לארבעת הוותיקים - חגורה שחורה אחת, שניים חומות ואחת לבנה (תלמיד חדש רק "בן חצי שנה"). ואז הוא ניגש אליי - החגורה השקופה, ומתחיל לתת לי כל מיני הסברים על הקראטה. אני שמה לב שהראש שלי מוצף בשאלות (למה לי בכלל ללמוד קראטה? האם זה לא להתפזר מול אימוני העוצמה? למה הקראטה מנסה להכניס את כולם בתבניות זהות?). נימרוד עונה לי בסבלנות לשאלות שאני מבטאת בקול. יש גם הרבה שאלות שאני לא מבטאת: "מה, עכשיו אני ארדוף אחרי החגורה השחורה במקום פשוט ליהנות?" ו"אז סבבה שקראטה עוסק הרבה יותר בדיוק משיטת עוצמה, ושהוא דורש המון ריכוז ומיקוד. הרי אלו תכונות שכבר יש לי, ואפילו קצת בעודף בחיים שלי, ובטח שאני לא צריכה עוד מהם, אז בשביל מה לי?" ובכלל, כשאני מתבוננת לשניה באחרים שמתרגלים עכשיו, הם כולם ממש רציניים. לא נראה שממש כיף להם. האם זאת האנרגיה שאני רוצה אותה בחיים שלי, של רצינות כזו תהומית? הרי יש לי מספיק מזה! ואני, באתי להינות!!!! אז למה לי???
בקיצור, מתישהו אני מבינה שכל השאלות הללו הן התנגדויות, ושזה סבבה שיש לי התנגדויות. רק שאיך שאני מכירה את עצמי, אני יכולה עכשיו גם לדבר שעתיים עם נימרוד, כל פעם תעלה התנגדות אחרת, והמוח שלי מספיק חריף כדי להמציא עוד סיבות "מוצדקות" למה לא ללמוד קראטה. אז מה שנשאר לעשות, זה להשליך את ההתנגדויות למבואה של הדוג'ו, איפה שהשארתי את הנעליים והתיק, ופשוט להתאמן. ואז לראות מה קורה לי. אם יהיה לי כיף, סבבוש, ואם לא, אז אני לא חייבת כלום לאף אחד!

אז יאללה, מתחילים להתאמן. נימרוד מלמד אותי דברים בסיסיים: שלוש התקפות בסיסיות, שלוש הגנות בסיסיות, איזושהי עמידת מוצא, ובעיטה עם הרגל. ואני נהנית בטירוף!!! זה אותו נימרוד, שמסביר לאט ובסבלנות כמו הנימרוד של אימוני העוצמה. אותו נימרוד שמעודד ומפרגן, ומתקן בעדינות כשצריך. ואני מבסוטית! כמו שהייתי בשיעור הראשון ראשון שלי איתו לפני עידן ועידנים (פחות משלושה חודשים). הגוף שלי מתמלא בהתרגשות של למידת דברים חדשים. פשוט נפלא!!! כמה כיף לשים התנגדויות בצד ולהתמסר!!! ומכאן, אני פשוט עפה לי, צוחקת ומבסוטית, שחבל על הזמן!!! והמסקנה כאמור ברורה... 

אז זהו חברים אלו מקצת מהחוויות שלי של שיעור הקראטה הראשון שלי...

יאללה, מחר ה"קייטנה" שלי ממשיכה עם שלל הפתעות...
כמה טוב שפיטרו אותי, בדיוק בדיוק בזמן!!!

זורי

יום ראשון, 11 במאי 2014

פיטרו אותי ואני מתחילה ללמוד קראטה!!!!!!

יקרים,

היום פיטרו אותי מעבודתי כמתכנתת בחברת "סיגול".

האמת, התחושה העיקרית היא של ידיעה עמוקה שהכל לטובה... לחלוטין!
ממש ידיעה עמוקה שכזו! וגם של סקרנות...
כי בתזמון מושלם, היום פיטרו אותי, ומחר מתחילה הקבוצה של נימרוד של אימוני עוצמה כאן בפרדס חנה...
לא יודעת האם ואיך זה קשור... אבל מי יודע?
ממש תחושה של התחדשות כזו, של להשיל את הדברים הפחות טובים מחיי, ולהביא עוד מהטוב לחיים שלי...

ניסיתי לחשוב עם עצמי מה הכי בא לי לעשות במשך התקופה הקרובה...
לסיים את הפסיפס בכניסה? להתנדב עם בעלי חיים? לנוח ולישון כל היום?

לא! אני יודעת מה ממש בא לי לעשות!!!!

הרי בפנטזיה שלי, אותה שיתפתי עם כמה מכם, אני טסה לפיליפינים לחודשיים של מחנה אימונים...
טוב, אז זה לא יקרה, גם כי זה יקר וכו, וגם כי בכל זאת יש כל מיני דברים שדורשים את נוכחתוי כאן...
אבל מה שבהחלט אני יכולה לעשות, זה להתנחל אצל נימרוד, וללמוד איתו גם קארטה, וזאת בנוסף לשיטת עוצמה.

יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

סמל ארגון הקראטה
בו אום דוג'ו חבר
האמת, אין לי בכלל מושג מה זה קראטה...
אני רק יודעת שנימרוד רמז לי, בעדינות האופיינית לו, שזה ממש כדאי לי, ושהדוג'ו שלו פתוח בפניי לכל דבר שארצה ללמוד איתו...
ואני יודעת שאני ממש סומכת עליו, וגם אם הוא היה אומר לי ללכת ללמוד סריגה (איכס), הייתי לפחות מנסה...
ואני יודעת שאיכשהו בתקופה האחרונה נולד בתוכי חלום משונה כזה של להיכנס לחודשיים של מחנה אימונים
אז הינה, זה מה שקורה!!! וזה החדשות המרעישות!!!
בחודשיים הקרובים אני הולכת לצלול לתוך הקראטה, למרות שזה נראה לי הזוי לחלוטין!
ואני ממש מתרגשת לקראת זה. 
ולא ברור לי כבר אם זה אני זורי, או שמה זורו שמאושר עד הגג...

ואין לי מושג מה עם פרנסה... אבל אני יודעת שהכל יסתדר...
ואולי איכשהו כל זה יהיה קשור... מי יודע...

זורי