יום חמישי, 15 במאי 2014

על חגורה לבנה וטקסים...

אנשים יקרים,

חזרתי עכשיו מאימון שני בקראטה. והיה מדהים! במשך כשעתיים הייתי כולי אוזן ועיניים, סופגת המוווווון מידע, לומדת ומתרגלת בריכוז שיא. בשבילי זה ממש סוג של מדיטציה, כמעט ולא נכנסות שום מחשבות שלא קשורות לתרגול. והיה כיף גדול, ללמוד עוד ועוד.
וה"חליפות הלבנות" כמעט ולא הפחידו אותי, גם אם הפעם הם היו פי שניים מפעם שעברה. בסך הכל באמת אנשים נחמדים מאוד. ויש גם משהו כייפי בלהיות אישה יחידה מוקפת בכל כך הרבה גברים חביבים, ועוד תוך כדי שהם מוצאים החוצה את העוצמה שלהם... לרוב זה מהמם, לרגעים קצרים גם מאתגר במקצת, במיוחד כשזה בא פתאום בהפתעה (איזו שאגה כזו שכולם שואגים ביחד). 

בסוף השיעור נימרוד נתן לי חליפה וחגורה לבנה. אני כבר לא חגורה שקופה, אני חגורה לבנה! יש! כי מבחינתי זה היה סוג של אמרה כזו של "אני מקבל אותך כתלמידה". וזה אפילו קצת מרגש... וזה חלק מהטקסיות הזו של הקראטה... 

בדרך הביתה, מחשבותיי נדדו להתבוננות פנימית על כל הצד הטקסי הזה. כמי שחובבת טקסים, אני יודעת היטב עד כמה יש חשיבות לכללי טקס, עד כמה הם יוצרים סוג של מיכל-כלי, שיכול להחזיק הרבה אורות. את רוב כללי הטקס של הקראטה, אני מקבלת ומבצעת בשמחה: בין אם זה כל הקידות וההשתחוויות בתחילה ובסוף השיעור, בין אם זה הישיבה בסדר של ותק וצבעי חגורה, בין אם זה לספור ביפנית, וכמובן גם לימוד הקאטות עצמן שגם הן סוג של טקסים, ועכשיו גם החליפה...
אך יש שני כללי טקס שכרגע מאתגרים אותי, ועליהם שמתי את הפוקוס במהלך הנסיעה הביתה. את הראשון כבר הזכרתי במייל הקודם וזה לקרוא לנמרוד "סנסאיי". השני, זו קידה קטנה בכניסה לדוג'ו. את שני כללי הטקס הללו כרגע אינני מבצעת. ובעודי מקבלת את החליפה ואת החגורה הלבנה, אני מרגישה שהגיע הזמן לבחון מדוע שני אלה מאתגרים אותי, ומה אני יכולה לשנות בתוכי, כדי שאוכל לכבד את כללי הטקס, ולהנות מהמיכל השלם שהטקסיות בונה...

אז מה יש בשני הכללים הללו. מדוע הם מאתגרים אותי? בעצם זה ממש מוזר: כי שני כללי הטקס הללו דווקא ממש מבטאים משהו שאני מרגישה עמוק בלב. אני מרגישה הודיה עמוקה למרחב הזה של הדוג'ו, מרחב שמאפשר לי כזה לימוד על עצמי, ושינוי כל כך מרחיק לכת. לחלוטין מרגישה שזה מרחב מקודש. וזה משהו שהוא לא זר לי "להודות למרחב". כנ"ל גם לגבי נימרוד, אני לחלוטין מרגישה שהוא מורה בשבילי, ממש בגדר "כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע". לא מורה של ידע, אלא מורה במובן העמוק של המילה.
אז אם שניהם מבטאים משהו שהוא אוטנטי לי, מדוע זה מאתגר?

אם זה רק היה הקטע של "סנסאיי", עוד הייתי יכולה לתרץ את זה שזה קשור לבית הספר בבלגיה בו למדתי, שהיה בית ספר כזה קשוח מבחינת כללים. ושם, לא היה מצב לקרוא למורה בשמו הפרטי, כפי שמקובל כאן בארץ. כן, היינו קוראים למורים "המורה". וכן, כשמורה היה נכנס לכיתה, כולם היו נעמדים ליד השולחנות ורק כשהוא היה מרשה לנו, אז היינו מתיישבים. אולי ההתנגדות שלי קשורה לזה? אני לא ממש משכנעת את עצמי. גם כי זה לא מרגיש לי באמת קשור ברמה הרגשית (רק השכל עושה את החיבור הזה), אך גם כי אין לי הסבר מקביל גם לקידה בכניסה לדוג'ו.

אני מדמיינת את עצמי כן מקיימת את כללי הטקס הללו, ובודקת מה עולה לי. ומה שעולה לי ברמה הרגשית זו מבוכה. ועכשיו אני עוד פחות מבינה את עצמי... למה זה מביך אותי, ובעיקר למה פחות מביך אותי לא לקיים כללי טקס מאשר לקיים אותם כמו כולם. הרי מבוכה בדרך כלל קשורה בלעשות משהו לא כמו כולם. ואכן יש רגעים שאני נכנסת או יוצאת מהדוג'ו ומקווה שאף אחד לא ראה שלא עשיתי קידה... אז מה כאן קשור מבוכה???

אך בעודי תקועה באיזה פקק קטן ליד מחלף אולגה, בגלל עבודות בכביש, פתאום נופל לי אסימון אחד: דווקא בגלל שהדברים הללו מבטאים עבורי אמת פנימית עמוקה, אני מרגישה מובכת. כן, למרות שאני ממש חשפנית רגשית, יש משהו מביך בכל פעם להוציא החוצה רגש כזה של הודיה למרחב או למורה. נכון שעם הזמן, יש מצב שחלק מהאנשים ממש כבר לא חושבים על זה. נכנסים למרחב, קדים קידה, אבל ממש לא מרגישים את התחושה של הודיה למרחב, וזה שבכלל הם נכנסים למרחב מקודש. כמו אנשים שמנשקים מזוזה, מתוך אוטומט. אך כרגע בשבילי אני ממש לא על אוטומט, וכן נותנת לכללי הטקס את המשמעות שלהם... ולכן כרגע זה מביך... 

טוב, זה הכי רחוק שהגעתי בחקירה הפנימית עם עצמי. אולי יש שם עוד רבדים? אם יש לכם רעיונות או מראות, אשמח לשמוע...

ואני מקווה שעם ההבנה הזו של עצמי, אוכל להתגבר על המבוכה, וכן לקיים גם את החלק הזה של הטקסיות של הקראטה... ואולי דווקא לקיים אותם בכוונה מלאה...   

חלומות פז לכולם!

זורי

אין תגובות:

פרסום תגובה