יום שבת, 24 במאי 2014

רנדורי אהובתי...

אנשים יקרים,

כבר שלושה ימים שאני מסתובבת עם תהיה לגבי עצמי, ומזל שהגיע השבת-מנוחה ואיתה התשובות...

בכמה דקות האחרונות של אימון הקראטה ביום חמישי, נימרוד הכריז על "רנדורי", שזה קרב אימון, ללא הנחיות מיוחדות (פרט להנחיה כללית של לעשות את הדברים לאט, כי זה קרב אימון ולא באמת מנסים כאן להרוג אחד את השני). הרגשתי שאני די קופאת. שאלתי את נימרוד מספר פעמים "מה, אתה רציני?", והוא כל הזמן ענה לי שכן. ועלו לי מלא התנגדויות, וכבר כמעט ולא נשאר זמן לזה. ואיכשהו בחצי דקה אחרונה עשיתי כמה תנועות, אך חיש מהר הגיע הצלצול הגואל של תום השיעור... הרגשתי הקלה! הקלה גדולה!!!

ומאז אני שואלת את עצמי, מה קרה לי שם?

החשוד המיידי כגורם לקיפאון כזה הוא פחד. אך כמה שלא חקרתי את עצמי לא מצאתי שם פחד...
התאמנתי באותו שיעור עם אחד החגורות הלבנות, והוא איש גבוה וחזה. הוא לא משדר שום אגרסיביות. לא מעורר בי שום פחד (יש שם כמה גברים מגודלים שמעצם מימדיהם, הרבה יותר מפחידים). בנוסף, השעתיים של אימונים שבילינו יחדיו (ועוד קצת באימונים אחרים), היו נעימות וזורמות ולימודיות מאוד. כך שגם לא הייתה שם שום אווירה לא נעימה או משקעים או צרימות, שהיו עשויים לקבל ביטוי אלים בקרב חופשי... 
אז חיפשתי האם אני פוחדת אולי מהעוצמה של עצמי. ואומנם, יש בי קצת חשש שבטעות אני עשויה לפגוע במישהו תוך כדי האימונים. עוד אין לי ממש שליטה על כל פיפס של תנועה שלי, ואכן תנועה לא מדוייקת שלי עשויה בטעות לפגוע במישהו. אך גם אם החשש הזה קיים, העוצמה שלו הייתה נמוכה בשלב הזה של השיעור. וזה סוג של חשש שנמצא לאורך כל האימונים בזוגות, ובכל זאת לרוב לא מפריע לי להתאמן. והוא גם פחד מבורך בסך הכל, כי הוא גורם למשנה זהירות. ורק כשאני מתאמנת על שק אגרוף, אני משחררת את כל העוצמה שבי...

חיפשתי גם בכיוונים של "אני מתביישת", "אני פוחדת להפסיד", ועוד שלל מחשבות כאלה שעשויות לגרום לקיפאון שאחז בי, אך שום תשובה לא הרגישה נכונה... 

אז נותרתי עם השאלה. ורק עכשיו הגיעה התשובה...  

כבר שלושה חודשים שאני מתאמנת עם נימרוד, ולעולם לא היה משהו שהוא כל כך "free-flow". הכי קרוב לזה היה תרגיל עם המקלות בו הראשון תוקף בדרך ידועה מראש, השני מגן על עצמו (גם בדרך ידועה), ואז הראשון נסוג אחורה, והשני עושה שלוש תנועות תקיפה כלשהן (כדי להתרגל שמיד אחרי הגנה תוקפים בחזרה). ה"כלשהן" הזה, היה לבחירה, וזהו. כל יתר הדברים שעשיתי עם נימרוד היו ממש מוגדרים מראש עד לפרט האחרון. הראש ידע בדיוק מה צריך לעשות והפעיל את השרירים. וכאן פתאום בפעם הראשונה, אין ממש הנחיות. אז קפאתי, פשוט כי לא ידעתי מה צריך לעשות! וכל הזמן חיפשתי מה אני אמורה לעשות, ולזה לא מצאתי שום תשובה באותו הרגע... ואכן זו הייתה התחושה, של "בלאק-אואט", של "אין לי מושג מה עושים כאן עכשיו"...

ועכשיו שברור לי שכאן הקושי שלי, אז אני רוצה לנסות לענות לעצמי, כדי שבפעם הבאה אוכל אכן להתאמן. כי בעצם הדברים כן מוגדרים, וכן יש כאן הנחיות ברורות. זה לא ריקוד חופשי. כי מה שצריך לעשות זה קודם כל לנשום עמוק (כי זה תמיד טוב!). ואם תוקפים אותי, אז למצוא את הדרך המיטבית להגן על עצמי, מתוך שלל ההגנות של הקראטה שתרגלתי (ורצוי שזה לא יהיה הגנה על ידי בריחה). ובנוסף, כל הזמן להיות בערנות, לנסות לזהות רגע כזה שאני יכולה לתקוף באחת התקיפות של הקראטה, וכך לעשות. זה ההנחיות!  
זה די מצחיק, כי כתבתי כאן משהו שלכאורה הוא מובן מאליו. זה מה שעושים בקרב, זה ברור לא? מנסים להישאר רגועים, מתגוננים כשצריך, ותוקפים כשאפשר. ברור, לא??? אז זהו, שבאותו רגע זה לא היה לי ברור, כי אף פעם לא עשיתי את זה. חיפשתי נואשות את ההנחיות אליהן כה הורגלתי עד כה בדוג'ו ולא מצאתי...  
וכשאני פורטת את זה עכשיו כך, אז אולי אני יכולה גם לזהות צעדי ביניים. למשל להתחיל בזה שהשני רק כל הזמן יתקוף, וכל פעם אני אצטרך להגן על עצמי, ולהפך. ורק אחכ לשלב בין תקיפה להגנה... כי לעשות את שני הדברים גם יחד, כשאני רק מתחילה, זה מבלבל מאוד... אבל אולי אפשר גם לדלג על שלבי הביניים... נראה... 

בכל אופן, עכשיו שאני מבינה מה ההנחיות ומה צריך לעשות, אני כבר סקרנית ל"רנדורי" הבא... :)

שבת שלום

זורי, לוחמת חיים

אין תגובות:

פרסום תגובה