יום שבת, 2 באוגוסט 2014

פס אדום על חגורה לבנה...

אנשים יקרים,

כן, זה קרה היום במחנה האימונים המרוכז של הקראטה באום דוג'ו. פס אדום אחד צובע עתה את החגורה הלבנה שלי. וסמל בית הספר מאתר את לובן החליפה שלי, בצד שמאל, בצד של הלב...
פס אדום שבעצם אומר שאני כבר מכירה את הבסיס של הבסיס של הבסיס של הקראטה. כן אני כבר מכירה את התנועות הפשוטות ואת הקאטה הראשונה ברמה ראשונית. אך בנוסף ליכולות הללו, הפס הזה בעצם אומר שאני כבר לא לגמרי ילדה, כבר צריכה להיות רצינית קצת יותר. הפס והסמל רומזים שיש לי מחויבות מסוימת לדרך ולבית הספר בו בחרתי ללמוד. וזה מאתגר...

כשסנסאיי נימרוד אמר לי אתמול שאני יכולה להיבחן לקבלת הפס האדום הראשון הזה, ראיתי שיש בתוכי המון התנגדות. לא לעצם המבחן. סמכתי עליו שאם הוא אומר שאני יכולה לעשות את זה, אז אכן אני אוכל לעשות את זה. וגם אם זה קצת פאדיחה לעמוד מול כולם ולעשות את הקאטה הראשונה, יאללה על החיים ועל המוות, מה אכפת לי. כמו שאומרים בצרפתית le ridicule ne tue point, או בתרגום חופשי: פאדיחה לא הורגת. אז לא מזה חששתי. אך הבנתי שהגעתי לסוג של נקודת החלטה כזו של: האם באמת אני רוצה ללכת בדרך הקראטה? כי יש לי די הרבה שאלות בעניין. אין לי שאלות לגבי יתר האימונים בדוג'ו, וגם אין לי בכלל שאלות לגבי העבודה שלי עם נימרוד. אבל הקראטה? עדיין לא לחלוטין ברור לי למה דווקא אומנות לחימה זו הפכה להיות אומנות הלחימה הראשית שלי. כלומר עם אימון עוצמה זה היה אהבה ממבט ראשון, ואיתו אני חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. עם הקראטה, זה עדיין קשר שאני בודקת אותו. יש דברים שאני ממש אוהבת בקראטה. ויש הרבה דברים שממש משעממים אותי, או לא מרגישים לי קשורים אליי ולהתפתחות שלי. באימוני הקראטה גם נפצעים הרבה יותר מאשר ביתר האימונים, וזה תמיד מעורר שאלה של "למה לי?".  

מחנה האימונים
ודווקא יום האימונים המרוכז שהיה אתמול, היה ברובו מהנה מאוד. שמונה שעות התאמננו. ויצאתי משם קצת חבולה. בשתי הזדמנויות שונות נפצעתי קלות, ובחרתי ללכת לשבת כמה דקות בצד, כדי להירגע וכדי גם להרגיע את ההצפה הריגשית שהתלוותה לכאב הפיזי. שתי הפציעות היו כשהתאמנתי עם בחור חביב שהוא גם חגורה לבנה (הרבה יותר וותיק ממני, והיום הוא קיבל חגורה ירוקה). אך דווקא הלא מנוסים כמוני הם לעיתים יותר מסוכנים. כי כמוני, הם לא ממש שולטים במה שהם עושים ועוד לא כל כך יודעים לשמור על השני. חלק מהיום התאמנתי בשמחה גדולה עם אפרת, שהיא אישה נעימה מאוד, איתה כבר התחברתי ברמה של הלב, והיא חגורה שחורה (שכיום כבר כמעט ולא מתאמנת, לצערי הרב). למדתי ממנה המון, והיא הטילה אותי, סובבה אותי ומה לא, ועשתה את הכל בדיוק במידה המתאימה שלא אפצע. ככה זה כשיודעים מה עושים... אך למרות שתי התקריות הללו, ואזעקת אמת אחת, בסך הכל היום עבר בהנאה גדולה: למדתי די בקלות קאטה שניה. התאמנתי הרבה על כל היתר, כולל "רנדורי" (קרבות חופשיים), כולל הגנה עצמית ועוד. ובאמת נהניתי. יותר מאשר בהרבה מהשיעורים... ובכלל היה כיף להיפגש עם כולם!  

למרות זאת כשקמתי היום בבוקר, עדיין לא הייתה לי תשובה האם אני רוצה להיבחן או לא. האם אני רוצה את הצעד הקטן הנוסף הזה של מחויבות עם הקראטה. הזכרתי לעצמי שזה לא חתונה קתולית. שבכל רגע בדרך הזו, אוכל לפרוש. אך גם זה לא שכנע אותי. שלל הגברים החביבים מהדוג'ו אותם שיתפתי בהתלבטות היו כולם תמימי דעים: תעשי את זה! אך גם עם דעתם הייתה נחרצת, והרגשתי את הרצון הכנה של כל אחד להיטיב עימי, עדיין לא השתכנעתי... הרגשתי דווקא שיש כאן סוג של לחץ חברתי. אז דקה לפני תחילת המבחנים של המבוגרים, פרשתי לשירותים לועידה קצרה עם עצמי. "מתוקה שלי, את רוצה להיבחן היום?", שאלתי את עצמי בשיא הרוך והאהבה. ומולי גוללתי את שתי האפשרויות: ראיתי את עצמי יושבת בצד ולא נבחנת. וראיתי את עצמי נבחנת. ובאפשרות הראשונה, בצאתי מהאולם, כשכולם שמחים ומרוצים מהמבחנים שלהם, הרגשתי בדידות וצער עמוק של פספוס. ובאפשרות השניה ראיתי את עצמי שמחה ומחייכת עם הפס האדום שלי. נגמר כל ה"מיינד פאק"!!! הרגש אמר את שלו: תעשי את זה! והזכרתי לעצמי שבכל מקרה עדיין אני חגורה לבנה, יש בי עדיין המון תמימות...

מבחן
וכך מצאתי את עצמי נבחנת אישה בודדה בקבוצת גברים חסונים (אפרת לא באה היום). וברגע הבחינה כמובן התרגשתי, במיוחד כשהתבקשתי לעשות את הקאטה הראשונה לבדי. אך משהו בתוכי גם היה מאוד רגוע, סוג של חכמה של אישה זקנה, שכבר שום דבר לא ממש מפחיד אותה, כי היא יודעת שהכל כאן סוג של משחק... ובסך הכל אני די מרוצה מהביצוע שלי, גם אם היו לי קצת פאשלות קטנות. במיוחד שבחופשה שלי בחול תרגלתי את הקאטה הזאת רק פעם פעמיים. אז וואללה, יפה זכרתי. או ליתר דיוק: הגוף שלי זכר את זה די טוב, כי הראש האמת קצת שכח...
וכשבתום כל המבחנים, סנסאיי נימרוד הושיט לי את הפס האדום ואת סמל בית הספר, התרגשתי ושמחתי מאוד :) 

סנסאי נימרוד, אני, ופס אדום קטן





בצאתי מגבעת שמואל, הבטתי לשנייה אחורה בזמן, על מי שהייתי לפני כל הרפתקאות זורו, לפני פחות מחמישה חודשים. והיא הביטה בי בחזרה במבט תמוהה לחלוטין: "וואללה, פס אדום ראשון על חגורת קראטה? באמת אני הולכת לעשות את זה? אני, שלא זזה בכלל עם הגוף, ולא נהנית מפעילות פיזית? אני, שאין לי בכלל שום קואורדינציה? איך זה יכול להיות?". "כן" עניתי לה, "את עוד תופתעי!". ואז הופיעה מי שאני אהיה בעוד כחצי שנה ואמרה לי את אותו המשפט: "כן, את עוד תופתעי!". ומיד היא נעלמה בלי להגיד לי על מה ולמה, שובבה שכמותה... 

שבת שלום לכם

זורי

אין תגובות:

פרסום תגובה