יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

רגע של הארה בשעתיים הכי ארוכות בדוג'ו...

חברים

פגרת הקיץ חלפה לה והיום סוף-סוף התחילו שוב האימונים המסודרים בדוג'ו. ממש חיכיתי לזה!

השיעור מתחיל בחימום שמועבר על ידי אחד החגורות השחורות. אני עפה על זה. זה אחד הדברים שהמשכתי לתרגל רבות לאורך כל הקיץ, וזה מוכר ונעים. קולו הבוטח של מי שמנחה אותנו, מאפשר לי להירגע לתוך החימום: למתוח את עצמי עוד קצת בכל תנועה, בדיוק במידה הנכונה. לאחר החימום ממשיכים ב"חישול עצמי", וכן ברצפים של תרגילי בסיס. את זה אומנם לא תרגלתי במהלך הקיץ, אך עד כאן הכל סבבה.

כעבור שלושת רבעי השעה, אני מתחילה להרגיש שעייפות משתלטת עליי. היה יום עמוס בעבודה. בנוסף, היציאה משגרת האימונים בכל זאת נותנת את אותותיה הגופניים. אני רואה איך מבטי נמשך שוב ושוב לשעון הקיר. המחוגים זזים בקצב איטי כאילו גם הם היו בפגרת קיץ, וקשה להם לחזור לקצב... מנגד, אני שומעת את קריאת הקיר שמציע לי בקול מפתה לבוא להישען עליו. גם הרצפה מציאה לי להתיישב עליה. והכריות של הספות שבמבואת הדוג'ו מושיטות לי ידיים מחבקות ורכות "מתוקה, בואי תתרפקי עלינו". אך אני מגרשת את כל ההצעות הללו, ומתרגלת יחד עם גבר עם חגורה לבנה את שתי הקאטות שלנו. וזה דורש ממני התגייסות נרחבת של כוח רצון ושל מאמץ. מילא לגבי הקאטה הראשונה "היאן שודאן", אני עוד יכולה להבין שזה קשה. זו קאטה שיותר מאתגרת אותי, שאני פחות מתחברת אליה. מאז מחנה האימונים נדמה לי שלא תרגלתי אותה אפילו פעם אחת. אז אני מאלצת את עצמי לתרגל אותה חמש פעמים ברצף. אבל מה קורה כאן: גם את הקאטה השניה, "קיהון קאטה", אני שכחתי??? ורק בשבוע שעבר תרגלתי אותה בשמחה עשרות פעמים. איך זה יכול להיות?
לרגע עולות בי מחשבות של חוסר ביטחון עצמי, של "אני לא יודעת לעשות כלום עם הגוף". אותן מחשבות שעד לפני חצי שנה, הייתי מאמינה להם באמונה שלמה ובוודאות גמורה. זה מצחיק אותי ואני עונה למחשבה: "טוב, אנחנו כבר יודעים שזה לא כך! הכל רק עניין של תרגול וכוח רצון!". המחשבה חוזרת לקופסת המחשבות, מבוישת כמו ילדה שתפסו אותה על שקר חם. המחשבה הבאה שמופיעה, קצת יותר אמינה "קראטה זה דבר משעמם". אני מתווכחת עם המחשבה: "עפתי לי במחנה האימונים והיו כבר מלא אימוני קראטה בדוג'ו שהזמן טס לו בשבריר שניה". היא עונה לי "טוב, נו, חלק קטן מהזמן את נהנית, אבל רוב האימונים של הקראטה הם כמו היום, הזמן לא עובר. בקיצור יש לי משהו אחד להגיד לך: הגיע הזמן לפרוש מהקראטה". אין לי תשובה חכמה לתת למחשבה הזו. משהו בתוכי כן מאמין לה ברגע זה, עובדה שהזמן באמת לא זז עכשיו. אבל בו זמנית יש גם חלק בתוכי שיודע שזו לא האמת, שזה תוצר של עייפות ושל חוסר תרגול, אז אני פשוט מעיפה אותה ממני ומממשיכה לתרגל.
פה ושם סנסאי נימרוד בא לעזור לנו לדייק בתנועות הקאטות, שם לנו דגשים. כל תיקון כזה מרגיש לי כמו עוד הר שצריך לכבוש. צריך גם לבצע את רצף הקאטה, גם לשים לב לעמידה, גם לשים לב לידיים, גם לשים לב למעברים. וכל דבר כזה לחוד הוא קשה לי היום, אז הכל ביחד נראה לי כמעט בלתי אפשרי. וזה אפילו קצת מתסכל לראות כמה הכל פשוט תקוע. ובכל זאת אני מנסה, וככל שאני מתרגלת שוב את הקאטות, הן קצת יותר מתחילות לזרום... זה קצת מעודד...

עברה רק שעה. יאאאאאאאאאאא, איך הזמן לא זז! טוב, אני מבקשת רשות מסנסאי נימרוד לצאת לשתות קצת מים קרים, אולי זה יתן לי כוח? אני מקפידה שלא להתיישב על הכורסא, כי אני יודעת שהיא תחבק אותי בחיבוק דוב שיהיה לי ממש קשה להשתחרר ממנו. חיש מהר אני חוזרת לדוג'ו. אני ממשיכה להתאמן עם הגבר עם החגורה הלבנה. עכשיו אנו מתרגלים רצפים של הגנות והתקפות. מלא אנרגיה מתבזבזת לי בלנסות לעודד את מחוגי השעון לזוז קצת יותר מהר. עוד מלא אנרגיה מתבזבזת לי בלהמשיך להיאבק ברצון שלי להתיישב לנוח. מוזר איך דווקא כשאין כוח, האוטומט הוא לבזבז אותו על שטויות. אך אני לא מצליחה לשלוט בזה. אני יודעת שאיפושהו בתוכי ישנם מאגרי אנרגיה שאם אצטרך אוכל לגייס אותם. אם עכשיו היה מגיח אריה רעב והייתי צריכה להילחם על חיי, הרי הייתי בשניה מוצאת את אותם המאגרים הנסתרים בגופי, ומתמלאת בכוח על אנושי. אבל כרגע אין אריה בדוג'ו, ואני לא מוצאת את המפתח לאותם המאגרים... לרגע אני נענית לקריאת הקיר להישען עליו ולעשות מתיחות לרגליים. אך כעבור דקה, סנסאי נימרוד מבקש ממני לחזור לעמידה. חשבתי שהוא לא ישים לב... חחחח, על מי בדיוק אני מנסה לעבוד? בעיקר על עצמי כנראה... בכוח אני מכריחה את עצמי להמשיך לתרגל.

מה שאני שמה לב זה שלמרות הכל, רוחי צוק איתן! אני במצב רוח טוב, אפילו די משועשעת מכל הסיטואציה הזאת. למרות ה"ייאוש" של הזמן שלא זז, ושל הסרבול הפיזי, משהו בתוכי יודע בוודאות גמורה שזה רגעי. אני יודעת שבקרוב יהיו שוב אימונים בהם הכל יראה אחרת: יהיה לי כיף, התנועה תזרום לי, אני ארגיש קלילה וחזקה. והפרספקטיבה הזו מאפשרת לי לקבל את המצב בלי להיכנס לסרטים שחורים של ייאוש. אני מקבלת את עצמי ואת מצבי העייף, ללא כל ביקורת. וזה הופך את הכל לממש משעשע, קצת כמו להסתכל על מישהו ששיכור, חצי רדום, הולך בזיג-זג ומדבר שטויות. והאמת שאני מפרגנת לעצמי על כך שאני יכולה לראות את המציאות כפי שהיא! כל הכבוד לי! אך כמובן שעם כל הכבוד לי, ויש כבוד, המחוגים ממשיכים לזוז לאט לאט לאט לאט.

נשארו עוד עשר דקות. יש!!! מתחילים להריח את הסוף!!! אבל אבוי, סנסאי נימרוד מכריז על רנדורי (תרגול קרבות חופשיים). מה עכשיו רנדורי? בקושי מצאתי כוח לתרגל דברים מובנים אז עכשיו קרב חופשי??? אני ממש רוצה לוותר על כך! אבל החגורה השחורה שהעביר לנו את החימום, בא לתרגל איתי, ולא אומרים לא לדבר כזה! אני ממשיכה להיות מסטולית מעייפות, לא מבינה איפה הידיים והרגליים, לא שלי ולא שלו. אך הוא לא מוותר לי. ומתוך העייפות יש לי רגע של הארה! שמעתי אין-ספור פעמים שבקרבות מסתכלים בעיניים. ואין-ספור פעמים תרגלתי את זה, בלי להבין. אך יש רגע כזה, רגע של חסד, שאני מסתכלת לו בעיניים, וממש מרגישה איך הרגל שלו נשלחת לבעיטה לכיווני, מבלי שבכלל אראה את הרגל שלו, ובאופן אינסטינקטיבי לחלוטין, היד שלי נשלחת לשמור עליי בפני הבעיטה. אני ממש רואה את זה קורה, כמו בסרט שפתאום עובר לslow motion. הרגע הזה נטבע בתוכי, כרגע מכונן. לאחר מכן זה כבר לא עובד, אני יכולה להסתכל לו כמה שאני רוצה בעיניים, אך אני לא מבינה בכלל מאיפה באות המכות והבעיטות שלו. אני עוד לא יודעת מה איפשר לזה כן לקרות לרגע, אבל עצם זה שזה קרה זה נפלא. זה מקום שעכשיו שאני יודעת שהוא קיים, ארצה לחפש אותו שוב... תודה!!!

זהו הגיע סוף השיעור, מסתדרים שוב בשורות, לנשימות ולקידות. אני מודה לעצמי שנשארתי באימון. אני מודה לעצמי שרוחי לא נפלה. אני מודה לעצמי על היכולת להתמודד עם מחשבות שליליות. אני מודה למרחב הזה, מרחב של גדילה, ולכל מי שנמצא כאן ותרגל איתי. וכן אני מודה לסנסאי נימרוד, שלא מוותר לי לרגע, אך מצד שני עושה זאת במספיק עדינות כדי לא לעורר בי התנגדויות.

ומיד בצאתי מהדוג'ו, אני מתיישבת סוף-סוף על הרצפה, ונותנת לגופי לנוח... כמה שזה מרגיש נעים וטוב!!!

לילה טוב

זורי

יום שבת, 23 באוגוסט 2014

"קיהון קאטה"...

אנשים יקרים,

מאז שקיבלתי את הפס האדום על החגורה שלי, משהו בתוכי ממש נרגע. אני כבר לא שואלת את עצמי כל כך הרבה שאלות בהקשר לקראטה. כלומר ברור לי שכרגע אני לומדת, ואף התחלתי ליהנות הרבה יותר מבעבר...

ואולי זה לא קשור כל כך לפס. אולי זה קשור למחנה האימונים, ולעובדה שלמדתי קאטה שניה, "קיהון קאטה".
זה הרי ברור: לכל קאטה יש אופי משלה. אני לא ממש מתחברת לקאטה הראשונה "היאן שודאן", לא יודעת בדיוק למה. לעומת זאת אני ממש מתחברת ל"קיהון קאטה". אני לא לחלוטין בטוחה מה ההבדל, בשניהם יש רצף של תנועות, עם אתגרים פיזיים שונים. ובכל זאת, משהו ב"וייב" שלהם שונה. אולי זה קשור לגיוון התנועות הענק שיש ב"קיהון קאטה" שעושה לי כיף. בכל אופן, מה שקורה לי זה שאחרי שאני מבצעת את "קיהון קאטה", אני מרגישה סוג של התרחבות של הלב, של שמחה, של חיוך על הפנים. ובא לי שוב, עוד פעם! כמו שמיד כשאני יורדת מרכבת הרים בלונה פארק, בא לי עוד פעם! 

יאללה, הולכת קצת לתרגל קיהון קאטה :)

זורי 

נב. אם גם אתם רוצים ללמוד את "קיהון קאטה", הינה סרטון בו סנסאי נימרוד מסביר כיצד לבצע אותה:



יום שבת, 2 באוגוסט 2014

פס אדום על חגורה לבנה...

אנשים יקרים,

כן, זה קרה היום במחנה האימונים המרוכז של הקראטה באום דוג'ו. פס אדום אחד צובע עתה את החגורה הלבנה שלי. וסמל בית הספר מאתר את לובן החליפה שלי, בצד שמאל, בצד של הלב...
פס אדום שבעצם אומר שאני כבר מכירה את הבסיס של הבסיס של הבסיס של הקראטה. כן אני כבר מכירה את התנועות הפשוטות ואת הקאטה הראשונה ברמה ראשונית. אך בנוסף ליכולות הללו, הפס הזה בעצם אומר שאני כבר לא לגמרי ילדה, כבר צריכה להיות רצינית קצת יותר. הפס והסמל רומזים שיש לי מחויבות מסוימת לדרך ולבית הספר בו בחרתי ללמוד. וזה מאתגר...

כשסנסאיי נימרוד אמר לי אתמול שאני יכולה להיבחן לקבלת הפס האדום הראשון הזה, ראיתי שיש בתוכי המון התנגדות. לא לעצם המבחן. סמכתי עליו שאם הוא אומר שאני יכולה לעשות את זה, אז אכן אני אוכל לעשות את זה. וגם אם זה קצת פאדיחה לעמוד מול כולם ולעשות את הקאטה הראשונה, יאללה על החיים ועל המוות, מה אכפת לי. כמו שאומרים בצרפתית le ridicule ne tue point, או בתרגום חופשי: פאדיחה לא הורגת. אז לא מזה חששתי. אך הבנתי שהגעתי לסוג של נקודת החלטה כזו של: האם באמת אני רוצה ללכת בדרך הקראטה? כי יש לי די הרבה שאלות בעניין. אין לי שאלות לגבי יתר האימונים בדוג'ו, וגם אין לי בכלל שאלות לגבי העבודה שלי עם נימרוד. אבל הקראטה? עדיין לא לחלוטין ברור לי למה דווקא אומנות לחימה זו הפכה להיות אומנות הלחימה הראשית שלי. כלומר עם אימון עוצמה זה היה אהבה ממבט ראשון, ואיתו אני חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. עם הקראטה, זה עדיין קשר שאני בודקת אותו. יש דברים שאני ממש אוהבת בקראטה. ויש הרבה דברים שממש משעממים אותי, או לא מרגישים לי קשורים אליי ולהתפתחות שלי. באימוני הקראטה גם נפצעים הרבה יותר מאשר ביתר האימונים, וזה תמיד מעורר שאלה של "למה לי?".  

מחנה האימונים
ודווקא יום האימונים המרוכז שהיה אתמול, היה ברובו מהנה מאוד. שמונה שעות התאמננו. ויצאתי משם קצת חבולה. בשתי הזדמנויות שונות נפצעתי קלות, ובחרתי ללכת לשבת כמה דקות בצד, כדי להירגע וכדי גם להרגיע את ההצפה הריגשית שהתלוותה לכאב הפיזי. שתי הפציעות היו כשהתאמנתי עם בחור חביב שהוא גם חגורה לבנה (הרבה יותר וותיק ממני, והיום הוא קיבל חגורה ירוקה). אך דווקא הלא מנוסים כמוני הם לעיתים יותר מסוכנים. כי כמוני, הם לא ממש שולטים במה שהם עושים ועוד לא כל כך יודעים לשמור על השני. חלק מהיום התאמנתי בשמחה גדולה עם אפרת, שהיא אישה נעימה מאוד, איתה כבר התחברתי ברמה של הלב, והיא חגורה שחורה (שכיום כבר כמעט ולא מתאמנת, לצערי הרב). למדתי ממנה המון, והיא הטילה אותי, סובבה אותי ומה לא, ועשתה את הכל בדיוק במידה המתאימה שלא אפצע. ככה זה כשיודעים מה עושים... אך למרות שתי התקריות הללו, ואזעקת אמת אחת, בסך הכל היום עבר בהנאה גדולה: למדתי די בקלות קאטה שניה. התאמנתי הרבה על כל היתר, כולל "רנדורי" (קרבות חופשיים), כולל הגנה עצמית ועוד. ובאמת נהניתי. יותר מאשר בהרבה מהשיעורים... ובכלל היה כיף להיפגש עם כולם!  

למרות זאת כשקמתי היום בבוקר, עדיין לא הייתה לי תשובה האם אני רוצה להיבחן או לא. האם אני רוצה את הצעד הקטן הנוסף הזה של מחויבות עם הקראטה. הזכרתי לעצמי שזה לא חתונה קתולית. שבכל רגע בדרך הזו, אוכל לפרוש. אך גם זה לא שכנע אותי. שלל הגברים החביבים מהדוג'ו אותם שיתפתי בהתלבטות היו כולם תמימי דעים: תעשי את זה! אך גם עם דעתם הייתה נחרצת, והרגשתי את הרצון הכנה של כל אחד להיטיב עימי, עדיין לא השתכנעתי... הרגשתי דווקא שיש כאן סוג של לחץ חברתי. אז דקה לפני תחילת המבחנים של המבוגרים, פרשתי לשירותים לועידה קצרה עם עצמי. "מתוקה שלי, את רוצה להיבחן היום?", שאלתי את עצמי בשיא הרוך והאהבה. ומולי גוללתי את שתי האפשרויות: ראיתי את עצמי יושבת בצד ולא נבחנת. וראיתי את עצמי נבחנת. ובאפשרות הראשונה, בצאתי מהאולם, כשכולם שמחים ומרוצים מהמבחנים שלהם, הרגשתי בדידות וצער עמוק של פספוס. ובאפשרות השניה ראיתי את עצמי שמחה ומחייכת עם הפס האדום שלי. נגמר כל ה"מיינד פאק"!!! הרגש אמר את שלו: תעשי את זה! והזכרתי לעצמי שבכל מקרה עדיין אני חגורה לבנה, יש בי עדיין המון תמימות...

מבחן
וכך מצאתי את עצמי נבחנת אישה בודדה בקבוצת גברים חסונים (אפרת לא באה היום). וברגע הבחינה כמובן התרגשתי, במיוחד כשהתבקשתי לעשות את הקאטה הראשונה לבדי. אך משהו בתוכי גם היה מאוד רגוע, סוג של חכמה של אישה זקנה, שכבר שום דבר לא ממש מפחיד אותה, כי היא יודעת שהכל כאן סוג של משחק... ובסך הכל אני די מרוצה מהביצוע שלי, גם אם היו לי קצת פאשלות קטנות. במיוחד שבחופשה שלי בחול תרגלתי את הקאטה הזאת רק פעם פעמיים. אז וואללה, יפה זכרתי. או ליתר דיוק: הגוף שלי זכר את זה די טוב, כי הראש האמת קצת שכח...
וכשבתום כל המבחנים, סנסאיי נימרוד הושיט לי את הפס האדום ואת סמל בית הספר, התרגשתי ושמחתי מאוד :) 

סנסאי נימרוד, אני, ופס אדום קטן





בצאתי מגבעת שמואל, הבטתי לשנייה אחורה בזמן, על מי שהייתי לפני כל הרפתקאות זורו, לפני פחות מחמישה חודשים. והיא הביטה בי בחזרה במבט תמוהה לחלוטין: "וואללה, פס אדום ראשון על חגורת קראטה? באמת אני הולכת לעשות את זה? אני, שלא זזה בכלל עם הגוף, ולא נהנית מפעילות פיזית? אני, שאין לי בכלל שום קואורדינציה? איך זה יכול להיות?". "כן" עניתי לה, "את עוד תופתעי!". ואז הופיעה מי שאני אהיה בעוד כחצי שנה ואמרה לי את אותו המשפט: "כן, את עוד תופתעי!". ומיד היא נעלמה בלי להגיד לי על מה ולמה, שובבה שכמותה... 

שבת שלום לכם

זורי

יום שלישי, 29 ביולי 2014

חם, חם, מתחמם בחימומים...

יקרים,

כמעט שלושה שבועות הייתי בטיול בחו"ל עם הילדים ולא התאמנתי בדוג'ו. זה ממש היה חסר לי... 

הבאתי איתי מקלות וקיוויתי להתאמן קצת עם הבן שלי. ואכן זה קרה, אבל רק פעם אחת. וחוץ מזה כמעט ולא נגעתי בהן. לעומת זאת, איכשהו התחלתי לעשות חימומי קראטה לעיתים קרובות. את החימום עשיתי בעזרת סרטון שמופיע ביוטיוב:



מה שמעניין זה שבשיעורים לעולם לא התחברתי לזה. זה תמיד היה נראה לי משהו שעושים כי חייבים, ויאללה בואו נגיע כבר ל"דבר האמיתי". אבל בתקופת החופשה שלי התחלתי ממש לחבב את החימום הזה. בסרטון סנסאי נימרוד מסביר שיש בחימום את כל היסודות של לימוד הקראטה, גם מבחינת ההכשרה של הגוף, וגם מבחינת טכניקות בסיסיות שאח"כ משתלבות בתוך הלימוד. וזה עודד אותי לעשות את החימומים הללו, להרגיש שאיכשהו אני כן ממשיכה ללמוד ולהתפתח בקראטה גם בתקופת החופשה.

אך בנוסף, הרגשתי שהגוף שלי מגיב לזה ממש טוב. הגוף מרגיש שמח ומאושר אחרי החימום. הוא מרגיש ערני וגמיש. הוא מרגיש הרמוני. וזה עוד יותר עודד אותי לבצע את החימום לעיתים קרובות...

וכך מצאתי את עצמי מבצעת בהרבה בקרים את החימום. לפעמים בחדר שלי במלון בו היה לנו חדר ענק, לפעמים ב"מרפסת" שבחדר המדרגות כי החדר שהיה לנו היה צפוף לחלוטין, כשתיירים אחרים עולים ויורדים במדרגות ומסתכלים בסקרנות על מה שאני עושה, ובין אם זה בסלון של קרובת המשפחה אליה הגענו בסוף החופשה.
וכל פעם שעשיתי את החימום, ממש הייתי גאה בעצמי... 

כבר מחכה לחזור לשגרת האימונים בדוג'ו ולראות איך כעת אני מרגישה עם החימומים...
זה הולך לקרות מחרתיים, במחנה האימונים! כן, ממצב שבו אני מבצעת רק חימומים, אני הולכת להתאמן איזה שמונה שעות! מקווה שהגוף שלי יעמוד בזה...

זורי 

יום שישי, 27 ביוני 2014

על ייחודיות ופרחים בשיער...

אנשים יקרים,

השבוע אחד מהחגורות השחורות אמר לי שזה מסוכן שאני עם סיכת פרח בשיער באימונים (כי לחטוף מכה בראש זה איכשהו סבבה, אבל כשיש סיכה שמחזיקה את הפרח, ואם נותנים לי בטעות מכה בדיוק שם, אז זה יכול לחדור פנימה ולעשות פציעה יותר חמורה). ובהמשך השבוע גם נימרוד העלה את זה בפניי, כמשהו שהוא קצת מסוכן וגם מעורר שאלות של בטיחות אצל החבר'ה. ועוד מישהו, שממש אוהב אותי בדוג'ו, אמר לי דברים ברוח זו, והרגשתי שהוא אומר את זה ממקום איכפתי מאוד שרוצה לשמור עליי...
  
הפרח הזה! אין! אני כרגע חשה התנגדות עצומה להוריד את הפרח באימונים, במיוחד בקראטה. ואני מבינה היטב שיש בזה מידה של סיכון. ודווקא בגלל זה ההתנגדות שלי עוד יותר תמוהה בעיניי. אז מדוע ההתנגדות הזו??? וכשאני שואלת את השאלה, התשובה ברורה: משהו בתוכי ממש מסרב להיות כמו כולם. כי גם ככה, באימוני הקראטה, כולם עושים את אותו הדבר, כולם לובשים את אותו הדבר, כולם מתנהגים אותו דבר. יש בזה אחידות מלאה! אין שום מרחב לביטוי אישי (אולי כן ברמות הגבוהות יותר, לא יודעת). ואני רואה עד כמה יש בזה משהו שנוגע בפחד קמאי של להיבלע בתוך מערכת ממושמעת גדולה שלא רואה את האנשים כבני אדם אלא כאובייקטים. ומשהו עמוק בתוכי חייב את המקום היחיד הזה שבו גם מבחינה חיצונית אני אשמור על הייחודיות של עצמי. אני חייבת את שסתום הבטיחות הזו של סיר הלחץ הזה. כלומר משהו בתוכי חייב שיראו מבחוץ שאני לא כמו כולם ולא מוכנה להיות כמו כולם. הידיעה הפנימית שלי שאני שונה מכולם, יחידה ומיוחדת (כי כל אחד שונה, לא כי אני מיוחדת), הידיעה הפנימית הזו לא מספיקה! אני צריכה להגיד את זה בדרך שכל מי שיראה אותי ידע שאני לא כמו כולם, ולא אהיה מוכנה להיבלע לתוך מערכת שלא תראה אותי. כשאני מנסה למצוא מה יכול לתת לזה מענה אחר לאותו צורך, אני רואה שיש שם מדרון חלקלק מאוד, כי בקלות אני יכולה להתחיל לעשות דווקא-ים אחרים: לעשות כל מיני דברים לא נכונים באימונים בכוונה תחילה כמו למשל להתחיל בכוונה תחילה להסתובב בכיוון הלא נכון, וכאלה התנהגויות שונות ומשונות שהן מרדניות בצורה הרסנית. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב במקום הפרח שלא יהיה מסוכן וגם לא יהוו הפרה בוטה של הכללים, זה לבוא עם ציורי פנים, דבר שיהיה עוד יותר בולט ויעורר עוד יותר אנטגוניזם. או בכוונה לכבס את החליפה שלי עם שמלה אדומה (רצוי מהודו כי כל הבדים ההודים ממש מורידים מלא צבע בכביסה), וכך היא תצא וורודה, ואני אהיה עם חליפת קראטה וורודה. משעשע אותי אבל לא ישעשע את החבר'ה, זה בטוח. אז כרגע אני קצת תקועה עם זה. כי אני מבינה שהפתרון כרגיל נמצא בתוכי, להרגיע את הפחד הזה, לדעת עמוק בתוכי ששום דבר לא יוכל לדכא את מי שאני. לסמוך גם שנימרוד ואום דוג'ו הם מקום להעצמה אישית ולא לדיכוי אישי. גם אם מבחינה חיצונית קראטה הוא אימון שיש בו טונות של כללים ועניינים שבהם כולם צריכים לעשות את אותו הדבר... טוב, עכשיו שכתבתי את זה, אני יכולה אולי לצעוד צעד אחד קדימה ולהתמודד עם הפחד ולהוריד את הפרח... נראה...

המשך יבוא

זורי    

יום שלישי, 3 ביוני 2014

ביכורים

אנשים יקרים, 

אם היינו עכשיו חוגגים את חג השבועות יחדיו, והיינו עושים טקס הבאת ביכורים, הייתי לובשת את חליפת הקראטה שלי, ומדגימה לכם את הקאטה הראשונה של הקראטה שנקראת "היאן שודאן"...

כן, הילדה השקדנית שבי, עשתה מזה תרשים מתימטי מרשים, ואחרי שהיה תרשים מרשים תוך חצי שעה כבר ידעתי את מהלך הקאטה בשלמותה.
עכשיו יש עוד מלאאאאאאאאאאאאאא עבודה ותרגול כדי לשפר בדקויות ובדיוקים: בצעדים מדוייקים, בנשימה מתוזמנת, בזרימה בתנועה, בדיוק ובכוונה, ועוד ועוד... 
קראטה מתעסק המון בכל פרטי הפרטים הללו!
אבל כפרי ביכורים, הביצוע שלי כבר בשל מספיק!

אלו הביכורים שלי לשנה הזאת, ביכורים שמבטאים חיבור לצד זכרי נוכח, עוצמתי וחיובי.
חיבור שעושה ריפוי לצד הזכרי שבי, שהיה פגוע ופגום ופוגע, וגם הושלך החוצה בבחירת הגברים שהתאהבתי בהם...

חג שמייח לכולכם... 

זורי

נב. אם עוד מישהו רוצה ללמוד לעשות את הקאטה הראשונה, הינה סרטון בו סנסאי נימרוד מסביר מה לעשות:



יום חמישי, 29 במאי 2014

אימון "קראטה מסורתי" יחיד ומיוחד

אנשים יקרים,

החבר'ה מהדוג'ו הם חוף מבטחים
אתמול במסגרת "קייטנת אום דוג'ו", התקיים אימון קראטה מיוחד. זה היה מפגש מורים מאסכולות שונות, מתוך "הקראטה המסורתי". כל אחד בא עם התלמידים שלו, ולכל אחד הייתה משבצת זמן לתת טעימה ממה שמיוחד בגישה שלו...

ככה נפגשנו איזה 100 איש בדוג'ו ענק בפתח תקווה. הרוב המוחץ כמובן היו גברים (ויש לזה יתרון כי מלתחת הנשים הייתה שקטה ולא צפופה בניגוד גמור למלתחת הגברים). גם החגורות הלבנות היו במיעוט ממש מובהק. ככה מצאתי את עצמי במיעוט כפול: גם אישה וגם חגורה לבנה... וזה הרגיש קצת מוזר ואפילו קצת מאיים. אך החבר'ה שאני כבר מכירה מהדוג'ו שלנו, היו עבורי סוג של חוף מבטחים...

האימון התחיל בחימום. עד כאן הכל עוד היה סביר. אך כשהמורה הראשון עלה ללמד, והוא הראה רצף של כמה תנועות, וכולם עשו אחריו, אני לא מצאתי את הידיים ואת הרגליים (literally). ואומנם, החגורה הלבנה שלי פתאום קיבלה משמעות חדשה של "ממש מותר לי לטעות, אני רק מתחילה". אך עדיין, ראיתי שאין לזה שום תכלית עבורי. למזלי היה לי גלגל הצלה!!! נימרוד ביקש ממני לצלם תמונות. מאותו רגע נצמדתי למצלמה, והיא הייתה עבורי סוג של אישור לא לתרגל את מה שממילא לא הייתי מצליחה לתרגל. ומאותו רגע הפכתי לצופה, וזה היה מרתק!

היה מרתק לראות מה כל מורה משדר, ואיך כל מורה משנה לחלוטין את האנרגיה של החדר. 

היה מורה שהלימוד שלו ממש סקרן אותי. הוא דיבר הרבה על לחוש מפנים את הכוונה של מי שעומד מולנו, ולהגיב לכוונה עוד בטרם היא מבוצעת. כלומר, לא לחכות לראות בעיניים שהשני מוציא אגרוף לכיוונינו, כי זה כבר מאוחר מידי. אלא להפוך להיות אחד איתו, ולהרגיש את הכוונה שלו, ברגע שהיא נוצרת במערכת העצבית. וזה ממש מרתק. ואומנם כרגע אני מרגישה שאני רחוקה שנות אור משם, אבל זה בהחלט משהו שהייתי רוצה ללמוד! אני מכירה את המורה הזה ב"אזרחות", כלומר עבדתי איתו לפני אי אלו שנים. והוא מידי פעם היה שולח איזה מייל בו הוא היה מזמין את כולם בעבודה לבוא לאירוע כזה או אחר של קראטה. כמובן שאז זה ממש לא עניין אותי. חחחח... מה שגם מאוד אהבתי זה האישור שהוא חזר ונתן לכולם להתנסות ולטעות... עם המילים המרגיעות הללו, הוא הצליח לעורר בי קצת חשק לתרגל, אך בכל זאת בחרתי להיצמד למצלמה... כן, יש רגעים שגם אני בוחרת להישאר באזור הנוחות שלי, וזה סבבה...


הלימוד של נימרוד הרגיש לי מאוד "בבית".כלומר נעים ומוכר עבורי. אני יודעת שיש בזה פריצות דרך לעומת גישות אחרות, אך אני עוד לא מספיק מכירה את העולם הזה כדי להבין את ההבדלים לעומק... מה שכן היה מאוד ברור, זה שהאנרגיה בחדר קיבלה גוון של התרוממות רוח ושמחה, שלא הייתה שם מקודם. הדימוי שעלה לי זה שמשחררים את החיות מהכלובים בהם הם היו כלואים... והם פורצים החוצה בצהלה ויכולים סוף-סוף לתת ביטוי לעוצמה שלהם. והמסגרת התרגולית של נימרוד מחזיקה אותם בעדינות כך שמה שיהיה נוכח עבורם לא יהיה התסכול מהכליאה הממושכת על ביטויו האלימים והקורבניים, אלא מה שיהיה נוכח שם זו תחושת החופש העמוקה והעוצמה הפנימית שהתגלתה מחדש... 

ומה בכל זאת תרגלתי בערב הזה? קידות! האולם היה גדול ורחב, ובו שני פתחים משני הצדדים שלו. ולעיתים קרובות כדי לעבור מצד אחד של האולם לצידו השני (כדי לצלם תמונות מזוויות שונות), בחרתי לצאת ממנו דרך פתח אחד ולהיכנס מהצד השני. זה היה הרבה יותר קל מאשר לחצות את האולם, ואת השורות המסודרות של התלמידים המתרגלים. ומה עושים כל פעם כשנכנסים או יוצאים מדוג'ו: אתם כבר יודעים, קדים קידה! וממש הקפדתי על זה, כי הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפאדח את נימרוד עם תלמידה "שלו" שלא עומדת בטקסיות הכי בסיסית הזו. אז ככה יצאתי ונכנסתי מלא פעמים, וכל פעם קדתי קידה. גם זה היה סוג של תרגול...

עד כאן ההתרשמויות והמחשבות שלי מהערב המרתק הזה...

זורי, לוחמת חיים