פגרת הקיץ חלפה לה והיום סוף-סוף התחילו שוב האימונים המסודרים בדוג'ו. ממש חיכיתי לזה!
השיעור מתחיל בחימום שמועבר על ידי אחד החגורות השחורות. אני עפה על זה. זה אחד הדברים שהמשכתי לתרגל רבות לאורך כל הקיץ, וזה מוכר ונעים. קולו הבוטח של מי שמנחה אותנו, מאפשר לי להירגע לתוך החימום: למתוח את עצמי עוד קצת בכל תנועה, בדיוק במידה הנכונה. לאחר החימום ממשיכים ב"חישול עצמי", וכן ברצפים של תרגילי בסיס. את זה אומנם לא תרגלתי במהלך הקיץ, אך עד כאן הכל סבבה.
כעבור שלושת רבעי השעה, אני מתחילה להרגיש שעייפות משתלטת עליי. היה יום עמוס בעבודה. בנוסף, היציאה משגרת האימונים בכל זאת נותנת את אותותיה הגופניים. אני רואה איך מבטי נמשך שוב ושוב לשעון הקיר. המחוגים זזים בקצב איטי כאילו גם הם היו בפגרת קיץ, וקשה להם לחזור לקצב... מנגד, אני שומעת את קריאת הקיר שמציע לי בקול מפתה לבוא להישען עליו. גם הרצפה מציאה לי להתיישב עליה. והכריות של הספות שבמבואת הדוג'ו מושיטות לי ידיים מחבקות ורכות "מתוקה, בואי תתרפקי עלינו". אך אני מגרשת את כל ההצעות הללו, ומתרגלת יחד עם גבר עם חגורה לבנה את שתי הקאטות שלנו. וזה דורש ממני התגייסות נרחבת של כוח רצון ושל מאמץ. מילא לגבי הקאטה הראשונה "היאן שודאן", אני עוד יכולה להבין שזה קשה. זו קאטה שיותר מאתגרת אותי, שאני פחות מתחברת אליה. מאז מחנה האימונים נדמה לי שלא תרגלתי אותה אפילו פעם אחת. אז אני מאלצת את עצמי לתרגל אותה חמש פעמים ברצף. אבל מה קורה כאן: גם את הקאטה השניה, "קיהון קאטה", אני שכחתי??? ורק בשבוע שעבר תרגלתי אותה בשמחה עשרות פעמים. איך זה יכול להיות?
לרגע עולות בי מחשבות של חוסר ביטחון עצמי, של "אני לא יודעת לעשות כלום עם הגוף". אותן מחשבות שעד לפני חצי שנה, הייתי מאמינה להם באמונה שלמה ובוודאות גמורה. זה מצחיק אותי ואני עונה למחשבה: "טוב, אנחנו כבר יודעים שזה לא כך! הכל רק עניין של תרגול וכוח רצון!". המחשבה חוזרת לקופסת המחשבות, מבוישת כמו ילדה שתפסו אותה על שקר חם. המחשבה הבאה שמופיעה, קצת יותר אמינה "קראטה זה דבר משעמם". אני מתווכחת עם המחשבה: "עפתי לי במחנה האימונים והיו כבר מלא אימוני קראטה בדוג'ו שהזמן טס לו בשבריר שניה". היא עונה לי "טוב, נו, חלק קטן מהזמן את נהנית, אבל רוב האימונים של הקראטה הם כמו היום, הזמן לא עובר. בקיצור יש לי משהו אחד להגיד לך: הגיע הזמן לפרוש מהקראטה". אין לי תשובה חכמה לתת למחשבה הזו. משהו בתוכי כן מאמין לה ברגע זה, עובדה שהזמן באמת לא זז עכשיו. אבל בו זמנית יש גם חלק בתוכי שיודע שזו לא האמת, שזה תוצר של עייפות ושל חוסר תרגול, אז אני פשוט מעיפה אותה ממני ומממשיכה לתרגל.
פה ושם סנסאי נימרוד בא לעזור לנו לדייק בתנועות הקאטות, שם לנו דגשים. כל תיקון כזה מרגיש לי כמו עוד הר שצריך לכבוש. צריך גם לבצע את רצף הקאטה, גם לשים לב לעמידה, גם לשים לב לידיים, גם לשים לב למעברים. וכל דבר כזה לחוד הוא קשה לי היום, אז הכל ביחד נראה לי כמעט בלתי אפשרי. וזה אפילו קצת מתסכל לראות כמה הכל פשוט תקוע. ובכל זאת אני מנסה, וככל שאני מתרגלת שוב את הקאטות, הן קצת יותר מתחילות לזרום... זה קצת מעודד...
מה שאני שמה לב זה שלמרות הכל, רוחי צוק איתן! אני במצב רוח טוב, אפילו די משועשעת מכל הסיטואציה הזאת. למרות ה"ייאוש" של הזמן שלא זז, ושל הסרבול הפיזי, משהו בתוכי יודע בוודאות גמורה שזה רגעי. אני יודעת שבקרוב יהיו שוב אימונים בהם הכל יראה אחרת: יהיה לי כיף, התנועה תזרום לי, אני ארגיש קלילה וחזקה. והפרספקטיבה הזו מאפשרת לי לקבל את המצב בלי להיכנס לסרטים שחורים של ייאוש. אני מקבלת את עצמי ואת מצבי העייף, ללא כל ביקורת. וזה הופך את הכל לממש משעשע, קצת כמו להסתכל על מישהו ששיכור, חצי רדום, הולך בזיג-זג ומדבר שטויות. והאמת שאני מפרגנת לעצמי על כך שאני יכולה לראות את המציאות כפי שהיא! כל הכבוד לי! אך כמובן שעם כל הכבוד לי, ויש כבוד, המחוגים ממשיכים לזוז לאט לאט לאט לאט.
נשארו עוד עשר דקות. יש!!! מתחילים להריח את הסוף!!! אבל אבוי, סנסאי נימרוד מכריז על רנדורי (תרגול קרבות חופשיים). מה עכשיו רנדורי? בקושי מצאתי כוח לתרגל דברים מובנים אז עכשיו קרב חופשי??? אני ממש רוצה לוותר על כך! אבל החגורה השחורה שהעביר לנו את החימום, בא לתרגל איתי, ולא אומרים לא לדבר כזה! אני ממשיכה להיות מסטולית מעייפות, לא מבינה איפה הידיים והרגליים, לא שלי ולא שלו. אך הוא לא מוותר לי. ומתוך העייפות יש לי רגע של הארה! שמעתי אין-ספור פעמים שבקרבות מסתכלים בעיניים. ואין-ספור פעמים תרגלתי את זה, בלי להבין. אך יש רגע כזה, רגע של חסד, שאני מסתכלת לו בעיניים, וממש מרגישה איך הרגל שלו נשלחת לבעיטה לכיווני, מבלי שבכלל אראה את הרגל שלו, ובאופן אינסטינקטיבי לחלוטין, היד שלי נשלחת לשמור עליי בפני הבעיטה. אני ממש רואה את זה קורה, כמו בסרט שפתאום עובר לslow motion. הרגע הזה נטבע בתוכי, כרגע מכונן. לאחר מכן זה כבר לא עובד, אני יכולה להסתכל לו כמה שאני רוצה בעיניים, אך אני לא מבינה בכלל מאיפה באות המכות והבעיטות שלו. אני עוד לא יודעת מה איפשר לזה כן לקרות לרגע, אבל עצם זה שזה קרה זה נפלא. זה מקום שעכשיו שאני יודעת שהוא קיים, ארצה לחפש אותו שוב... תודה!!!
זהו הגיע סוף השיעור, מסתדרים שוב בשורות, לנשימות ולקידות. אני מודה לעצמי שנשארתי באימון. אני מודה לעצמי שרוחי לא נפלה. אני מודה לעצמי על היכולת להתמודד עם מחשבות שליליות. אני מודה למרחב הזה, מרחב של גדילה, ולכל מי שנמצא כאן ותרגל איתי. וכן אני מודה לסנסאי נימרוד, שלא מוותר לי לרגע, אך מצד שני עושה זאת במספיק עדינות כדי לא לעורר בי התנגדויות.
ומיד בצאתי מהדוג'ו, אני מתיישבת סוף-סוף על הרצפה, ונותנת לגופי לנוח... כמה שזה מרגיש נעים וטוב!!!
לילה טוב
זורי
