יום שישי, 27 ביוני 2014

על ייחודיות ופרחים בשיער...

אנשים יקרים,

השבוע אחד מהחגורות השחורות אמר לי שזה מסוכן שאני עם סיכת פרח בשיער באימונים (כי לחטוף מכה בראש זה איכשהו סבבה, אבל כשיש סיכה שמחזיקה את הפרח, ואם נותנים לי בטעות מכה בדיוק שם, אז זה יכול לחדור פנימה ולעשות פציעה יותר חמורה). ובהמשך השבוע גם נימרוד העלה את זה בפניי, כמשהו שהוא קצת מסוכן וגם מעורר שאלות של בטיחות אצל החבר'ה. ועוד מישהו, שממש אוהב אותי בדוג'ו, אמר לי דברים ברוח זו, והרגשתי שהוא אומר את זה ממקום איכפתי מאוד שרוצה לשמור עליי...
  
הפרח הזה! אין! אני כרגע חשה התנגדות עצומה להוריד את הפרח באימונים, במיוחד בקראטה. ואני מבינה היטב שיש בזה מידה של סיכון. ודווקא בגלל זה ההתנגדות שלי עוד יותר תמוהה בעיניי. אז מדוע ההתנגדות הזו??? וכשאני שואלת את השאלה, התשובה ברורה: משהו בתוכי ממש מסרב להיות כמו כולם. כי גם ככה, באימוני הקראטה, כולם עושים את אותו הדבר, כולם לובשים את אותו הדבר, כולם מתנהגים אותו דבר. יש בזה אחידות מלאה! אין שום מרחב לביטוי אישי (אולי כן ברמות הגבוהות יותר, לא יודעת). ואני רואה עד כמה יש בזה משהו שנוגע בפחד קמאי של להיבלע בתוך מערכת ממושמעת גדולה שלא רואה את האנשים כבני אדם אלא כאובייקטים. ומשהו עמוק בתוכי חייב את המקום היחיד הזה שבו גם מבחינה חיצונית אני אשמור על הייחודיות של עצמי. אני חייבת את שסתום הבטיחות הזו של סיר הלחץ הזה. כלומר משהו בתוכי חייב שיראו מבחוץ שאני לא כמו כולם ולא מוכנה להיות כמו כולם. הידיעה הפנימית שלי שאני שונה מכולם, יחידה ומיוחדת (כי כל אחד שונה, לא כי אני מיוחדת), הידיעה הפנימית הזו לא מספיקה! אני צריכה להגיד את זה בדרך שכל מי שיראה אותי ידע שאני לא כמו כולם, ולא אהיה מוכנה להיבלע לתוך מערכת שלא תראה אותי. כשאני מנסה למצוא מה יכול לתת לזה מענה אחר לאותו צורך, אני רואה שיש שם מדרון חלקלק מאוד, כי בקלות אני יכולה להתחיל לעשות דווקא-ים אחרים: לעשות כל מיני דברים לא נכונים באימונים בכוונה תחילה כמו למשל להתחיל בכוונה תחילה להסתובב בכיוון הלא נכון, וכאלה התנהגויות שונות ומשונות שהן מרדניות בצורה הרסנית. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב במקום הפרח שלא יהיה מסוכן וגם לא יהוו הפרה בוטה של הכללים, זה לבוא עם ציורי פנים, דבר שיהיה עוד יותר בולט ויעורר עוד יותר אנטגוניזם. או בכוונה לכבס את החליפה שלי עם שמלה אדומה (רצוי מהודו כי כל הבדים ההודים ממש מורידים מלא צבע בכביסה), וכך היא תצא וורודה, ואני אהיה עם חליפת קראטה וורודה. משעשע אותי אבל לא ישעשע את החבר'ה, זה בטוח. אז כרגע אני קצת תקועה עם זה. כי אני מבינה שהפתרון כרגיל נמצא בתוכי, להרגיע את הפחד הזה, לדעת עמוק בתוכי ששום דבר לא יוכל לדכא את מי שאני. לסמוך גם שנימרוד ואום דוג'ו הם מקום להעצמה אישית ולא לדיכוי אישי. גם אם מבחינה חיצונית קראטה הוא אימון שיש בו טונות של כללים ועניינים שבהם כולם צריכים לעשות את אותו הדבר... טוב, עכשיו שכתבתי את זה, אני יכולה אולי לצעוד צעד אחד קדימה ולהתמודד עם הפחד ולהוריד את הפרח... נראה...

המשך יבוא

זורי    

אין תגובות:

פרסום תגובה